לא תתפוס אותי: במלאת שנה למותו של ג'יי.די. סלינג'ר

אם עברתם דרך המוסד שנקרא "מערכת החינוך" – ולמרבה הצער, סביר להניח שעברתם – בטח בסביבות גיל 15 בישרה לכם המורה לספרות בארשת ממתיקת סוד שבקרוב תצוו לקרוא את יצירת המופת "התפסן בשדה השיפון". את המחאה הקלושה שעברה כמו גל טינה בכל כיתה י', המורה (בטח ססגונית, סביר להניח מעוטרת בליפסטיק חזק מדי ועדוית שרשראות שלא מתקשרות בנחת עם החולצה) ודאי היסתה בהבטחה שמדובר בספר "לבני הנעורים", ויצאה מרוגשת כאילו הגניבה לכם ממתקים לפני ארוחת הבוקר.

ובאמת, סיפור ההתבגרות והחניכה של הולדן קולפילד, נער בן 17 שנמצא על קו התפר שבין התפכחות מהילדות לכניסה (או הימלטות) אל עולם המבוגרים, הצליח כשיצא לדבר אל מיליוני נערים ונערות בשפה שלהם, למחות נגד הדור המיושן ולנסח את אשליית האינדיבידואל באופן שאולי אף ספר (בטח שלא במחצית המאה הקודמת של אמריקה השמרנית, הנוצרית והמוסרנית) לא הצליח לעשות לפניו. ג'יי.די. סלינג'ר, שמחר (חמישי) יציין העולם שנה למותו, כתב אותו ב-1951 והשמועה על הרומן החצוף, השערורייתי, ומנתץ המוסכמות התפשטה כמו אש. תוך שבועיים בלבד הוא אזל והודפס מחדש בחמש מהדורות. גם שלושים שנה לאחר מכן, המשיכו להימכר ממנו בכל שנה רבע מיליון עותקים.

המיתולוגיה סביב "התפסן בשדה השיפון" רק הלכה וגדלה יחד עם הניכור המעשי שסופר שכתב אותו טיפח. סלינג'ר התבודד לחלוטין בחווה שלו בקורניש שבניו המפשייר, וסירב להתראיין, לפרסם יצירות ספרותיות נוספות או להרשות שיעבדו את ספריו לקולנוע או למדיות אחרות.

אלא שמשבר האמון הקולפילדי-סלינג'רי עם החברה המודרנית לא התחיל עם זקנתו של סלינג'ר. כבר לאחר מספר מהדורות של "התפסן בשדה השיפון" נעלמה תמונתו של הסופר מדש הספר, הוא סירב באופן חד משמעי לכריכות מאוירות ודרש שבכל ההוצאות והתרגומים של ספריו יופיעו אך ורק שם הספר ושמו שלו. בלי הערות והארות, בלי אחרית דבר, בלי פרשנויות מיותרות – גם את הרשימה הזו היה בוודאי שונא. נראה שאין דבר שהיה מתועב בעיניו של סלינג'ר יותר משיבוש או הכנסת מילים בפיו של אדם – כל אדם – אבל בעיקר כזה שהוא טהרן מילים כמו שהוא עצמו היה.

"התפסן בשדה השיפון" היה הספר הראשון של סלינג'ר (ולמעשה הרומן היחיד שפרסם) שזכה להדהוד כל כך רם, עד שבלע במידה מסוימת את שאר היצירות שלו. ואכן, כרומן נעורים מתוחכם, עשיר ובוטה לתקופתו, אף אחד לא יכול לקחת ממנו את התהילה שלו. אבל הוא בהחלט לא היצירה הכי מורכבת של סלינג'ר, וההילה שנקשרה סביבו – בין היתר, לאחר שנמצא בין חפציהם של מארק צ'פמן, רוצחו של ג'ון לנון, וג'ון הינקלי, שניסה להתנקש ברונלד רייגן – האפילה על מבחן הזמן ש"התפסן" לא עומד בו במלואו. זה לא שניכור, ביקורת חברה, זיוף, צדקנות, מוסרנות ואתיקטים מאוסים פסו מהעולם; זה רק שישנם היום אקזמפלרים תרבותיים מוצלחים לא פחות ומודרניים יותר כדי לתקשר את העניין.

אלא שזה לא המקרה באשר ליצירות הספרותיות האחרות שהותיר לנו סלינג'ר: "תשעה סיפורים", שתירגם אסף גברון (ושתורגם גם כ"לאסמה - באהבה ובסאוב" ב- 1979); "הגביהו את קורת הגג, נגרים", שתירגם קובי מידן (ושראה אור בישראל עוד ב-1991 כ"הרימו את קורת הגג, נגרים" בתרגומה של רחל פן) ו"פראני וזואי" (בתרגומה של נירה צפריר ב-1988, ובתרגום טרי של ניר רצ'קובסקי שראה אור בימים אלו).

ב-1948, פירסם סלינג'ר בניו יורקר סיפור קצר ועשוי לעילא בשם "יום נפלא לדגי בננה". זהו סיפור מטריד ומלא רבדים על זוג אמריקאי צעיר בחופשה אחרי המלחמה - סימור גלאס החייל המשוחרר המיוסר, ומיוריאל, אשתו קלת הדעת והרדודה שלא יודעת כיצד להתמודד עם בעלה שחזר מן הקרבות. רוב רובו של "יום נפלא לדגי בננה" הוא שיחות חולין כמעט: בין מיוריאל המשוחחת עם אמה בטלפון, ובין סימור הרוחץ בים עם ילדה נופשת בת ארבע. לקראת סופו של הסיפור שבו נמסרו לנו פרטים מקוטעים, מסקרנים ולא מספקים, סימור חוזר לבית המלון בו אשתו ישנה בשלווה ויורה לעצמו כדור ברקה.

"יום נפלא לדגי בננה" סיפק הצצה ראשונה ליצירה החשובה ביותר של סלינג'ר – שהיא גם מעשה טלאים ספרותי מעורר השתאות – הלא היא משפחת גלאס עצמה, שחבריה לא מופיעים רק בסיפור ראשון זה אלא למעשה מאכלסים כמעט את כל יתר יצירותיו של הסופר. לס ובסי גלאס הורי המשפחה – הוא יהודי והיא ממוצא אירי קתולי (כמו שני הוריו של סלינג'ר עצמו) – הם זוג שחקני וודוויל לשעבר, פשוטים ולא אקדמאים. מבין השניים, רק דמותה של בסי תופיע כדוברת, בעיקר ב"פראני וזואי". לצדם, ילדי משפחת גלאס – סימור הבכור; באדי הסופר; בו-בו אשת המשפחה; וולט ו-ווקר התאומים – הראשון הופך לנזיר קתולי והשני נהרג בתאונה מבצעית במלחמה; זואי השחקן היפהפה; ופראני צעירת המשפחה, סטודנטית רוחנית ומיוסרת. שבעת ילדי משפחת גלאס מבריקים בצורה יוצאת דופן וכולם השתתפו כילדים תחת שמות בדויים בתוכנית רדיו בשם "איזה ילד חכם" שלכאורה שודרה בחוף המזרחי של ארצות הברית, דבר שהפך אותם לכוכבים בזעיר אנפין ומימן את לימודיהם בעתיד.

סימור גלאס הוא המשבצת המרכזית בקובייה ההונגרית והקריפטית שהיא בני משפחת גלאס. הוא האח הבכור, האירוע המכונן של המשפחה, המחנך העיקרי, הקשוח והמבריק של ששת אחיו הצעירים ממנו. סימור הוא דמות מיתולוגית שרוחה ואופיה מרחף על פני כל אחד מבני המשפחה, הנחשפים, כאמור, בקרעים בחלק משאר סיפורי "תשעה סיפורים" וב"הגביהו את קורת הגג, נגרים" ו"פראני וזואי".

ומי שלכאורה עומד מאחורי שלושת הספרים הנ"ל הוא באדי גלאס: תואם סלינג'ר, כמוהו חייל לשעבר במלחמת העולם השנייה, סופר ומתבודד מבחירה שוויתר על חייו הניו יורקיים ומתגורר בבית כפרי ללא קו טלפון. עיקר פעולת הכתיבה של באדי היא תיעוד הזיכרון וגעגועים אל אחיו הבכור שהתאבד. "הגביהו את קורת הגג, נגרים", למשל, הוא סיפור יום החתונה של סימור ומיוריאל מנקודת מבטו של באדי, חייל צעיר ופצוע שמגיע רק בקושי למסיבת החתונה שלא מתקיימת. ואילו הנובלה "סימור: הקדמה" (שכרוכה יחד עם "הגביהו את קורת הגג, נגרים") היא ניסיון לתפוס במילים את מה שאי אפשר לתפוס – את המהות המורכבת, החמקמקה ומלאת הפרכות שהיא סימור: משכיל, חד, חובב שירה סינית ויפנית, סיפורי זן ובודהיזם, אוהב אדם, שונא מוסכמות והתייפיפויות מיותרות ומוכה פוסט טראומה מהמלחמה.

באחד המכתבים (שממלאים בכלל את כתביו של סלינג'ר, והם תמיד אינטימיים ומחרידים כמו הצצה למכתב אמיתי ופרטי מאוד) שכותב סימור לבאדי, הוא מציע לו ביקורת על אחד מסיפוריו, ואפשר למצוא בו את הדי.אן.אי של האופן שבו תפס סלינג'ר את הכתיבה, הדת ועל מה ראוי להיות קדוש אם בכלל:

"אני חושב שצריך לכתוב את זה מחדש, באדי. הרופא טוב מאוד, אבל נדמה לי שאתה מתחיל לחבב אותו מאוחר מדי. כל החלק הראשון הוא בחוץ, בקור, מחכה שתחבב אותו, והוא הדמות הראשית שלך. אתה רואה בדיאלוג הנחמד שלו עם האחות המרת דת. זה היה צריך להיות סיפור דתי, אבל הוא פוריטני. אני מרגיש את הצנזורה שלך על כל ה'לעזאזלים' שלו. זה לא מוצלח בעיני. כשהוא או לז או כל אחד אחר מדביקים 'לעזאזל' לכל דבר, מה זה אם לא צורה נמוכה של תפילה? אני לא מאמין שאלוהים מכיר באיזושהי צורה של חילול קודש. זאת מילה דקדקנית שהומצאה על ידי הכמורה" (מתוך "סימור: הקדמה" ב"הגביהו את קורת הגג, נגרים", עמ' 127).

האופן חסר פשרות – כמעט אלים בנוקשות שלו – אבל תמיד מלא אהבה ואינטימיות שבו סימור ובאדי לימדו את צעירי משפחת גלאס כל מה שצריך לדעת על החיים מכיוונם הרוחני מובא באופן השלם ביותר ב"פראני וזואי". זוהי אולי היצירה הטובה ביותר של סלינג'ר: מודרנית עד השתאות ועשויה בדחיסות שרק אדם שמכיר את דמויותיו על כל נים ועצב יכול להגיע אליה. שתי הנובלות שמרכיבות את הספר קרויות כל אחת על שם שני צעירי משפחת גלאס, עוקבות ומתקשרות ביניהם, ומשלימות את מה שלא ניתן להשלים בעצם לעולם – הסיפור המלא, רב הפנים ועמוס הפרטים והחיים של ילדי משפחת גלאס. את שני הסיפורים מספר במובלע ובגלוי באדי, האח הסופר ומי שנותר בכור המשפחה אחרי שסימור התאבד.

ב"פראני" עוקב המספר אחרי תחילת התמוטטות העצבים/המשבר הרוחני שעוברת פראני, הצעירה מכל בני גלאס: סטודנטית לספרות שמוצאת עצמה לפתע מתרחקת ונגעלת מבן הזוג שלה כמי שמייצג את האפסיות וחוסר התוחלת שביומיום חסר הרוחניות. סלינג'ר אמנם עוסק באובדן דרך, בפיקפוק עצמי עד לשיגעון, אבל תוחם את המשבר הזה בדיאלוג יומיומי לגמרי – במסעדה, על כריך עוף וכוס חלב. נגיש ומרוחק כמו כתיבתו.

ואילו ב"זואי", שעוקב אחרי צעיר הבנים, השחקן היפה והמוצלח במשפחה, מתנהלת שיחה ארוכה, אינטימית עד מבוכה בין הגיבור שעושה אמבטיה ובין אמו בסי, שנכנסת בפמיליאריות לחדר האמבט ומתעקשת לשוחח עימו על פראני אחותו הצעירה שחזרה הביתה ועוברת התמוטטות לא ברורה:

"פראני ואני, שנינו מפלצות וזאת אשמת השניים האלה", אומר זואי גלאס לאמו המודאגת והחטטנית שמנסה להבין את פשר המשבר הרוחני שבתה הצעירה עוברת. "אצל פראני הסימפטומים התגלו קצת יותר מאוחר מאשר אצלי, אבל גם היא מפלצת, ואל תשכחי את זה. אני נשבע לך, הייתי יכול לרצוח את שניהם בלי להניד עפעף. המורים הדגולים. המשחררים הדגולים. אלוהים. אני כבר לא יכול לאכול צהריים עם מישהו ולנהל שיחה סבירה. אני תיכף מתחיל כל כך להשתעמם או כל כך להטיף, שאם לבנאדם היה קצת שכל הוא היה שובר לי את הכיסא על הראש" ("פראני וזואי", עמ' 90). והשניים הם, כמובן, סימור, האח בכור, ובאדי, מחליפו - שניהם בני דמותו של סלינג'ר. ואם זו לא ביקורת עצמית, ספק אם מישהו יודע מה כן.

אי אפשר לעשות צדק עם סלינג'ר בהבאת מובאות קטועות מהכתבים שלו. אפשר רק לקוות ששום מילים נוספות על יצירותיו לא ירחיקו מישהו מהקוראים הפוטנציאליים שלו. האלוהות שהוא חיפש והצורות היומיומיות שהוא נתן לה – מרק עוף שמוגש על ידי אמא מודאגת, אהבת אחים שעולה על גדותיה – מצליחים לחדור ולקנן גם אצל הקורא המודרני ביותר, שחוק הגירויים ביותר, הציניקן והסקפטי מכולם.

באחד מהכתבים שכותב סימור גלאס לאחיו באדי הסופר, הוא שואל אותו שתי שאלות שיישאל כאשר יסתיים זמנו – "האם רוב הכוכבים שלך היו בחוץ? האם התאמצת לכתוב בדם לבך?" ("הגביהו את קורת הגג, נגרים", עמ' 134). סלינג'ר המתבודד, שאיבד אמון באנושות, שבחר שלא לשחק את משחק הסלבריטאות והשאיר כספת סגורה מלאה כתבים שלא פורסמו, הלך לעולמו לפני שנה בגיל 91. אם אכן יש משהו מהקדושה שחיפש כל חייו בדתות ובדארמות שונות ולאחר מותו הוא באמת נשאל על ידי מי שזה לא יהיה "האם רוב הכוכבים שלך היו בחוץ? האם התאמצת לכתוב בדם לבך?", יוכל ללא חשש לענות על שתי השאלות האלו ב"כן" מהדהד. והוא יהיה צודק לגמרי.