פופוליטיקה: על האלבום החדש של Gang of Four

אחרי שמהפכת ה-Pאנק הושלמה, כל מיני להקות החלו לחפש אפיקים מוזיקליים מעניינים יותר להפנות אליהם את עקרונות האי-ציות, ההתנגדות, האהבה לכאוס, ה"עשה זאת בעצמך" וכל יתר האתוסים שהז'אנר הביא למרכז הבמה.

האפיקים האלו התאגדו תחת ז'אנר הפוסט-Pאנק ואחד המקומות הכי מעניינים שאליו הוא הגיע היה הPאנק-Fאנק: שילוב מהפכני לזמנו בין Pאנק לבן לבין גרוב שחור. להקות שונות החלו להחדיר ל-Pאנק שלהן מרכיבים חדשים ולא צפויים, כמו Fאנק, דיסקו, מקצבים שבטיים, רגאיי ודאב. התברר שבהחלט אפשר לשמור על הגיטרות הנוקשות, על העצבנות, השירה הצעקנית והמסרים הפוליטיים של ה-Pאנק ולהוסיף להם גם באסים מקפיצים. למעשה, בין השנים 78' ל-82' ניתן היה למצוא (כמעט) בכל עיר באנגליה לפחות להקת Pאנק-Fאנק אחת ובתקופה ההיא כתבו Gang of Four – נציגי העיר לידס – להיטי פופ מרקסיסטיים ענקיים.

גאנג אוף פור נקראו על שם "כנופיית הארבעה", קבוצת מנהיגי המפלגה הקומוניסטית בסין בימי מאו טסה טונג, ושילבו בין Pאנק מטלטל לגרוב אלסטי, תוך הבעת זעם על עוולות החברה המודרנית. הבחירה של גאנג אוף פור ב-Pאנק-Fאנק הייתה כמעט מתבקשת, שהרי מדובר פה בז'אנר שלעצם קיומו יש סאבטקסט פוליטי.

בספטמבר 79' יצא אלבום הבכורה של גאנג אוף פור, “!Entertainment“, שהציע תערובת ממריצה של להיטי Pאנק-Fאנק בעלי תוכן ממשי הנוגע בנושאים מגוונים, החל מתיאוריית הניכור של מרקס, דרך לוחמת גרילה במרכז אמריקה ועד אסירים בצפון אירלנד. זה גם האלבום שגרם לפלי מהרד הוט צ'ילי פפרז לרצות להיות בסיסט. מאוחר יותר, אגב, הזמינו הצי'לי פפרז את אנדי גיל, הגיטריסט של גאנג אוף פור, להפיק את אלבומם הראשון – שיתוף פעולה שנגמר במפח נפש ובחתיכת צואה שהלהקה שלחה לגיל הביתה באריזה של פיצה. אמנם האנקדוטה הזאת הושמעה בכמה ואריאציות במשך השנים וכדאי לקחת אותה בערבון מוגבל, אבל רק בשבוע שעבר אמר גיל שהפפרז גנבו מגאנג אוף פור את הסטייל, כך שהדם הרע עדיין שם.

המוטיבציה של גאנג אוף פור תמיד הייתה פוליטית. ג'ון קינג, הסולן וכותב הטקסטים המרכזי, ראה בנושאים המקובלים בשירי פופ – איזה כיף להתאהב, איזה באסה להיפרד - כפרסום רגשי שקרי, ומעולם לא הזדהה עם סוג הכתיבה הזה. כמובן שלא רק הטקסטים של גאנג אוף פור צמחו מרטורקה מהפכנית, אלא גם עיצוב העטיפות, שהושפע מהטקטיקות של התנועה הסיטואציוניסטית (תנועה מהפכנית שהוקמה בשנות החמישים של המאה שעברה ושיחקה תפקיד חשוב במרד הסטודנטים בצרפת ב-68'), על פיהן ניתן לנצל דימויים פופולריים בצורה חתרנית.

עטיפת אלבום הבכורה של גאנג אוף פור, שעיצבו ג'ון קינג ואנדי גיל בעצמם, מתנוססות שלוש תמונות מעובדות של אינדיאני וקאובוי לוחצים ידיים. מסביבם מופיע הטקסט: "האינדיאני מחייך, הוא חושב שהקאובוי הוא חבר שלו. הקאובוי מחייך, הוא שמח שהוא עבד על האינדיאני. עכשיו הוא יכול לנצל אותו".

עם כניסתן של שנות השמונים, משהו בגאנג אוף פור התרכך מבחינה מוסיקלית. "I Love A Man In Uniform", הלהיט מאלבומם השלישי מ-82', התרחק משמעותית מה-Pאנק ונשמע יותר כמו להיט פופ של Human League. עם זאת, אי אפשר להתעלם מהציניות של הטקסט, והשיר נאסר להשמעה ב-BBC בזמן מלחמת פוקלנד.

לאור כל זאת, זה לא מפתיע שקצת התהפכה לי הקיבה כשראיתי לאחרונה את הפרסומת למשחקי הוידיאו Kinect Sports של מייקרוסופט, המלווה בחתיכה מ-"Natural's Not in It" – שיר של גאנג אוף פור מ-“Entertainment!“, שגם צץ לפני כמה שנים בפסקול של "מארי אנטואנט" של סופיה קופולה. מצד שני, גאנג אוף פור מעולם לא היו להקה דוגמטית. קשה להאמין שהם הסכימו למכור שיר לפרסומת מתוך תאוות בצע טהורה, ובהחלט מתאים להם להאמין ששיתוף פעולה עם תאגיד רשע יכול לייצר אמירה מעניינת על העולם שאנחנו חיים בו ועל מקומה של הלהקה עצמה בחברה הצרכנית.

בגלגול המקורי פעלה הלהקה מ-77' עד 84', והתאחדה לכמה שנים, בהרכב שונה, בשנות התשעים. עם תחיית הפוסט-Pאנק של תחילת העשור הקודם, וההשפעה המכרעת של גאנג אוף פור על להקות חדשות כמו פרנץ פרדיננד, בלוק פארטי, הרפצ'ר והפיוצ'רהדז, היה אך טבעי שהם ינצלו את המומנטום כדי לחזור. ואכן, ב-2004 התאחד ההרכב המקורי של קינג, גיל, דייב אלן (באס) ויוגו ברנהם (תופים) להופעות. אחר כך הם הוציאו אלבום של הקלטות חדשות לשיריהם הישנים.

מאז, הבסיסט והמתופף הוחלפו בשני חברים צעירים, ועתה מוציאים גאנג אוף פור את "Content", אלבום חדש, שהוא האלבום הראשון שלהם עם חומרים חדשים מאז “Shrinkwrapped” מ-95'. הבשורה הראשונה מהאלבום החדש היא שהסאונד של גאנג אוף פור עדיין אינטנסיבי בטירוף. הם עדיין מייצרים התקפות מוזיקליות מטלטלות, או לפחות משתדלים לעשות את זה. אין ספק שהאלבום החדש מתאמץ להישמע כמו המשך של החומרים המוקדמים של גאנג אוף פור, ופחות מזכיר חומרים מאוחרים יותר של הלהקה.

“Content" נפתח ב-“She Said ‘You Made a Thing of Me’” הזועם, שיוצא נגד חיפצון של נשים. "Who Am I?" מבכה את אובדן הזהות העצמית בחברה שאנחנו חיים בה (בעצם "מבכה" זאת לא מילה מדויקת כשמדברים על גאנג אוף פור, אז תחליפו אותה ב"מוחה בחריפות נגד"). "מי יכול לשקר כשהכל נכון? מי רוצה ישן כשהכל חדש? מי אני אם הכל הוא אני?", שר קינג, ואי אפשר שלא לקרוא את מילותיו בקונטקסט של הפרסומת למייקרוסופט. לצד שירים אגרסיביים כמו "You'll Never Pay for the Farm" הסאטירי, שמוכיחים שהגיטרה של אנדי גיל לא איבדה מכוחה ככלי נשק, מכיל האלבום גם שירים שקטים יותר. אך גם בשירים רגועים יחסית, כמו“I Can’t Forget Your Lonely Face”, הדן במערכות יחסים מודרניות, או "A Fruitfly in the Beehive" המהורהר, תחושת המתח לעולם לא מרפה.

למרות האנרגיות המרשימות, קצת קשה להקשיב לגאנג אוף פור מודל 2011. "I Party All the Time" הבומבסטי מזיע ממאמץ, ובאמת שלא היה צורך להשתמש בווקודר (או אוטו-טיון או "אפקט-שר" או מה שזה לא יהיה) כדי להמחיש את הניצול של העובד והפיכתו לרובוט ב-“It Was Never Going to Turn Out Too Good”. הקטעים הגרועים באלבום די מביכים, וגם הקטעים המוצלחים לא מתקרבים בשום צורה לאיכויות הבלתי מתפשרות של גאנג אוף פור הצעירים.

איחודים של להקות ותיקות הן תמיד הימור ואף פעם אי אפשר לצפות אם זה יעבוד או לא. אם מבחן אחד הוא החומרים החדשים, מבחן אחר הוא ההופעה חיה. אמנם מעולם לא ראיתי הופעה של גאנג אוף פור – לא פעם ולא עכשיו – אבל אם לשפוט לפי מה שרואים ביוטיוב, יש בהופעה החדשה שלהם משהו מביך. לראות את ג'ון קינג ואנדי גיל בני ה-55 באווירת מתקפה חזיתית, כשהם מגובים בבסיסט צעיר שנראה כמו טרנס טרנט דארבי וזז כמו לני קרביץ, זה ממש לא נעים. גם אם המרכיבים הבסיסיים של גאנג אוף פור עדיין כאן, הפעם זה לא ממש עובד.