הסירו מ"טטרו" את השם של הבמאי שלו, פרנסיס פורד קופולה, ותקבלו סרט מעניין מאוד. יומרני, מעז, מתסכל, נלחם נואשות בפער בין הרעיונות השאפתניים בראש לבין היכולת הטכנית להגשים אותם. כשבמאי צעיר עושה סרט ראשון כמו "טטרו", נהוג להחמיא לו בנימוס ולצפות לסרט הבא. השאלה היא מה עושים כשסרט מרתק אך פגום מהיסוד שכזה נרקח על-ידי יוצר כמו קופולה, מי שחתום על כמה מיצירות המופת הבלתי מעורערות של הקולנוע העולמי, ביניהן שני הפרקים הראשונים של "הסנדק", "השיחה" ו"אפוקליפסה עכשיו". ההצעה שלי היא לגשת לסרט בזהירות, מבלי לצפות ליותר מדי, ורק במידה וקולנוע אמנותי-הרפתקני סטייל דיוויד לינץ' וגאי מאדין מדבר אליכם.
הסיפור שקופולה מספר פשוט לכאורה ויכול היה באותה מידה לשמש בסיס לדרמה ריאליסטית מכובדת: בני (אלדן ארנריך, מין תאום צעיר וכריזמטי של ליאונרדו דיקפריו), בחור אמריקאי בן 18, מגיע לארגנטינה כדי לפגוש שם את אחיו הגדול והנערץ טטרו (וינסנט גאלו), שעזב את הבית בנסיבות מעורפלות והתיישב בארץ אבותיו. טטרו מעוניין בנתק מוחלט ממשפחתו, בעוד שבני נחוש בדעתו לחדש את הקשר. ברקע דמות של אב דומיננטי, מנצח תזמורת גדול בגילומו של קלאוס מריה ברנדאואר וגם משבר הכתיבה של טטרו, הבטחה ספרותית שמעולם לא הוגשמה.
קופולה ממשיך בקו הויזואלי ההרפתקני שהחל בו בסרטו הקודם והכושל "נעורים ללא נעורים", עם צילום דיגיטלי עז הבעה, ושפע של זוויות צילום ומעברים מושכי תשומת לב. כאן הבחירה היא לצלם בשחור-לבן, בהשראת הדרמות הריאליסטיות של איליה קזאן משנות ה- 50 והסרטים של אנטוניוני. את ההשראה לשימוש במסך הרחב, מייחס קופולה לקורוסאווה. קשה להיזכר בעוד במאי ותיק בסדר גודל של קופולה שבראיונות לקראת סרט חדש פיזר כל-כך בנדיבות מידע על השפעותיו מהמאסטרים. שוב, עניין שנראה טבעי יותר לבוגר טרי של לימודי קולנוע מאשר לבמאי נערץ שיוצר סרטים כבר מעל ל-40 שנה.
למרות שקשה להאמין בזמן הצפייה בסרט, שהוא נעשה על ידי הבמאי של "הסנדק" ו"השיחה", צריך לזכור שבעצם קופולה תמיד שאף לעשות קולנוע אמנותי בעל אופי אקספרימנטלי. במידה רבה, "הסנדק" היה תאונת דרכים ששינתה את מסלול חייו לכיוון המיינסטרים ההוליוודי. בעצם, הסרטים שקופולה הרגיש יותר קרוב אליהם היו דווקא כישלונות קופתיים מהדהדים כמו "אחד מהלב" ו"ראסטי ג'יימס", שבהם ביצע ניסיונות ויזואליים ועלילתיים. בין "ראסטי ג'יימס", סרט מ-1983, ל"טטרו" יש אפילו קווי דמיון בולטים בנושא ובמראה של הסרט. גם שם היה מדובר בסיפור יחסים טעון בין אח צעיר לאח מבוגר, שצולם בשחור לבן קונטרסטי עם הבזקי צבע. גם שם קופולה שם יותר דגש על ניסיונות ויזואליים מאשר על הסיפור, אם כי במקרה ההוא עדיין היתה תחושה של יוצר עם משמעת עצמית, שיודע מה הוא עושה.
אל תפספס
התחושה החשובה הזאת, של משמעות וכיוון ברור, חסרה בחלקים רבים של "טטרו". לדוגמא, קו העלילה שנוגע ביחסיו של הגיבור עם מבקרת התרבות אלון (כרמן מאורה) הוא הזוי ואפילו תמוה רוב הזמן, אפילו שההתבוננות בקופולה מנסה לעשות דיוויד לינץ' היא מרתקת. גם התפנית שהסרט עושה לקראת סופו לכיוון המלודרמה הבוטה אינה מתיישבת עם הסגנון הכללי של הסרט ולא מצליחה לשכנע. התחושה הכללית בסיום הצפייה היא שקופולה מנסה לנגוס ביותר ממה שהוא מסוגל להכיל, כשהתוצאה היא סרט לא אחיד, שאינו מצליח להתגבש לאמירה אמנותית קוהרנטית.
מה שבכל זאת הופך את "טטרו" לסרט טוב יותר מ"נעורים ללא נעורים" לדוגמא ומרכך במעט את היומרה העודפת, זאת התחושה שקופולה מתעסק כאן בחומרים אישיים מאוד. הוא עצמו הכריז על כך, וגם העובדה שאביו של קופולה היה מוזיקאי והיתה לו מערכת יחסים מורכבת עם אחיו, מחזקת את הפן הביוגרפי של הסרט. אבל גם אם מתעלמים מקווי דמיון בין המשפחה של הסרט למשפחת קופולה, אי אפשר שלא לשים לב לעובדה שקופולה מעמיד במרכז הסיפור דמות של אמן, שמתייסר אל מול הציפיות העודפות ממנו ובעקבות כך חושש ליצור. אין ספק שהנשמה של קופולה, לבטיו וחששותיו, טבועים עמוק בתוך "טטרו", ולכן למרות כל הפגמים והחולשות, מדובר ביצירת אמנות משמעותית ומעניינת לצפייה.