שירים איטיים: על "ארבעים" - ספרי שיריו החדש של מאיר ויזלטיר

"...I grow old… I grow old
I shall wear the bottoms of my trousers rolled.

?Shall I part my hair behind? Do I dare to eat a peach
I shall wear white flannel trousers, and walk upon the beach.
I have heard the mermaids singing, each to each.

I do not think that they will sing to me."

כל אותה העת בה קראתי בספרו החדש של מאיר ויזלטיר, "ארבעים", התנגנו בראשי שורותיו הבלתי-נשכחות של ת.ס. אליוט מ"שיר האהבה של ג'יי אלפרד פרופרוק". נעשיתי רפה, לאה, ועכור נפש.

היה זה כמו לאחוז באי-רצון במרפקו המיובל של איש זקן, וללוות אותו בדרכו מכורח רגש החובה המפעם. כך קראתי בספרו החדש של ויזלטיר. באי-רצון ומתוך רגש חובה לאב רוחני שקמל. בשיעמום קראתי. עמוד אחר עמוד, קראתי שוב שירים שקראתי בעבר, שירים שהדחקתי, שהידרתי מן הקורפוס של המשורר הזה, שירים שמחקתי בזמן קריאתם, ושכל שנותר לי מהם הוא שברי משפטים, וידיעה עמומה כלשהי על כך שלשנות ה-80 של המאה שעברה היתה השפעה ממיתה על האיש היקר שכתב את השורות החד-פעמיות:

"בוא תראה את המורדים שלי/ את המורדים שלי שחופי רגלים/ יוחנן מגוש חלב היה רזה ונאהב/ ושמעון מן המדבר/ פחוס רגלים./ (לא צלב אחד בגולגתא עמד/ אלא שלושה./ ובגליל לא בכו על כ?פליים). מי שתקע מסמרים היה אמן במלאכתו/ ושהכין צלבים עמל ישר כפיים./ פועלי דחק בבתי-מלאכה רומאיים/ עבדו/ בחוצות ירושלים".

אכן, צדק נתן זך כאשר קבע, לאחר צאת ספרו הקודם של ויזלטיר, "מרודים וסונטות" (2009), כי "המורדים" הידועים של ויזלטיר הפכו ל"מרו?דים". אכן צדק כששאל את רעו-לעט ואת המוצלח שבנגזרותיו: "מה, רק לפני ארבע שנים הלבין זקנך?! שלי הלבין הרבה לפני כן. לא, אל תספר לנו על קרפלך ושיער מלבין בתור תירוץ. גלה את האמת, עייפת?"

כן, ויזלטיר עי?ף.

את זאת אנחנו יודעים בוודאות. אף נדמה כי הוא עצמו הסכין עם העובדה, נוכח שיריו האחרונים ("מ?ה ש??רו?ת ה?צ??פ?ו?ר?ים ב??ש??מ?י ר?מ?ל?ה/ מ?ה ה?ן ש??רו?ת ה?ב??ק?ר? /ט?ל??י פ?ח?ימ?ה ש??ח?ר?ר?ה/ ה?פ?ח?ת ל?ה? ש??ל?יש? ה?ב??ק?ר, ש??רו?ת צ?פ?ו?ר?ים ב??ש??מ?י ר?מ?ל?ה".) ונוכח כך שעשה לו את בית-ביאליק המאובק למשכן קבע, שם הוא מתבסם תכופות בתשואותיו של הקהל הבורגני (שמשלם את מיטב כספו כדי לחזות בנס אילופו של הפרא האציל) שהוא עצמו נמנה עם מעצביו.

אך התשובה החד-משמעית, שספרו החדש-ישן "ארבעים" מספק לנו היא דווקא לשאלה מתי בדיוק עי?ף ויזלטיר? התשובה כך נראה, מופיעה באותיות של קידוש לבנה על הכריכה: "ארבעים". משנכנס המשורר לגיל העמידה גז אונו. או כך, לכל הפחות, עולה מן הקובץ המשונה הזה, שהיה יכול לזכות במעט חסד אילו בא לעולם כתרגיל דדאיסטי שבמסגרתו מפרסם המשורר במכוון את "מיטב שיריו הלא טובים". אגב, מויזלטיר המורד, זה של שנות השישים והשבעים – ויזלטיר של "קילטרטן", "פשיטא", "עכשיו", "קח", "דבר אופטימי, עשיית שירים", "קיצור שנות השישים", "פרק א פרק ב", "פגימות" וכו' – אף יכולתי לצפות למהלך מחוכם שכזה, אך לא עוד. קובץ זה אינו אלא העלאת גירה. מצבת זיכרון לאיש חי, "דיוקן אישי מרתק" ככתוב על הכריכה.

אני לא יודע מדוע אולם כששירה זוכה לתואר המפוקפק "דיוקן אישי", די בכך כדי לעורר בי חשד כלפיה. על אחת כמה וכמה שעה שזאת מתוארת ביתר-חשיבות כמי שנכתבה על רקע "קריסת הסדר הבינלאומי הישן של מזרח-מערב (קומוניזם-קפיטליזם), ועל סף הקיטוב התרבותי החדש של צפון-דרום או מזרח-מערב אחר", שירה שנכתבה לפני "המחשב הביתי, האינטרנט, הדוא"ל, הלפטופ, הטלפון הנייד, הדי.ווי.די, הפלסמה" וכו', כאילו ששיפעת המכשירים החשמליים הם המבדילים בין שירה לשירה. כאילו אדם בעל טלפון נייד ודוא"ל אינו יכול לזעוק לפתע כזעוק איזבלה, אשת "אדווארד השני" של מארלו: "בוא מוות, בוא מתוק, חלצני מיגוני" (עברית: מאיר ויזלטיר).

ובאשר לספר עצמו, ראשית אציין בלשון ההודעה לתקשורת כי מדובר כאן בכרך בו קובצו כל שיריו של ויזלטיר שנכתבו במהלך המחצית הראשונה של שנות השמונים, בשנים 1985-1980. בעשור ההוא נדפסו שירים אלה בשני ספרים נפרדים: "אי יווני" ו"מכתבים ושירים אחרים". עד כאן אינפורמטיביות.

הספר נפתח במחזור "מכתבים" בעל הניחוח הקיטסי, מחזור כה מעודן ומתורבת עד כי כמעט שלא מרגישים בו. "שוב הולכתי כף יד על התבור המושלם / עכוזך התלול והנחתי לאצבעותי/ לשקוע בהרהורים: הבטישה הרכה/ הלחה של קצה הזרת בין פלחים / ניחים רוטטים אלה / כדורי הזהב החי / המהביל/ מוליכה אל הבאר היב?שה / אל התלם הרווי / המבוי למחילה / הרירית השואבת / פנימה".

כך לא עושים אהבה. הרי היה זה ויזלטיר עצמו שחינך אותנו בשירו "מין לילדים" כי:

"ילדי, כשאתה רואה כלב/ על כלבה, תרנגול/ על תרנגולת, ציפור/ מנתר על ציפור, אל תלמד / מזה על דרכי האדם; / שאצלו זה חרישי יותר, עגום/ הרבה יותר, לאין שעור יותר/ מכאיב".

מתי הומרו הכאב והעגמומיות הישירים בארוטיקה דלת תקציב? לאן נעלמה החדווה של שירו השובב "תצלום"?

"יש לי תצלום/ של הילדה בלום./ בתצלום, הילדה בלום /אינה לובשת כלום.// דבר יפה תצלום כזה./ לילדה בלום חזה רועד, / לילדה בלום בטן בשומה,/ ועל מותנה שומה חומה. //תצלום מצוין, דבר מקסים. הילדה בלום קצת מסמיקה/ עושה פרצוף לעדשה./ בינתיים, ירכיה הבוטות/ לוחצות זו אל זו, / הן מבליטות את המשולש האפל, המזמין".

אכן, המאהב זק?ן, הוא נעשה כה מעודן, מעודן מדי. רק פה ושם עולה שורה כמו "כלבים וחתולים ממתנים את החיים", שמזכירה כי בכל זאת מדובר במשורר, משורר שמשום מה החל לכתוב שורות בלתי מבוקרות כמו: "לא אמשילה לפצע או צלקת / אני דוחה את עצם הצורך שלי בהמשלתה אני מבקש/ שתישאר תמונה רוויה/ צללית/ התנועה הנכונה החוזרת/ גם אם לא/ לעד" או "דימויים לא יצליחו לכסות / מה נותר לנו, מה?". או "אולי תיפול קורה / מבין עיני, וכאיש נדהם/ אראה יום אחד את אשר ראתה / שפחה על הים". וכו'.

"מכתבים", כאמור המחזור הראשון בספר, מגלה בכל זאת נקודת שיא אחת והיא בשיר מס' 9, ובו לתדהמתי כי רבה, בעודי קורא ונשטף בקצב הויזלטירי המוכר והחד, כמו החל מדבר המשורר בעבורי על כתיבתו: "זמן רב לא כתבתי בנוסח הזה, הייתי סבור שזנחתי אותו". בדיוק כאן חש ויזלטיר בתמורות שחלו בו, הוא מזהה את הכוח המתפרץ של מיטב שירתו, זיק של און, והוא מופתע בעצמו, כי עוד נותר בו מעט מזה.

ניסיון מחו?סר חשק לשחזר את אחד משרטוטיו התל-אביבים היפים מופיע בשיר מס' 16, אך זאת כבר לא אותה תל-אביב, וגם לא אותה השירה. מה שהיה בעבר "חתיכות נוהות אל הבריכות,/ נחות ומשתזפות בשמש./ נאספות על-ידי חרמנים / ונדפקות בלי השראה" הפך לאפרוריות נוסטלגית בנוסח: "בית המרקחת היה סגור בשעה זו וכמוהו הבנק / שהיה פעם בית קפה גדול, דו-קומתי, מלא עוגות וריח מתנדף של אהבות".

בחלק הבא אנו פוגשים ביצירה "ערים על תלן". אך אין זה אלא תל-חורבות: מסה במסווה של שיר, בליל חוויות ילדות סינתטיות ובלתי-אישיות המשתדלות בלא חן לצמח סביב לראשן הוד מיתי כלשהו, כשברקע נשמעים הגיגים כאלו ואחרים, של אדם שבגר וכבר למד רבות והוא יודע כי "אין בניה כבניה על תלים. להקים על המשומש,/ על הרצוץ, על החרב/ המתגלה מחדש./ כל חיבור שחיבר כאן אדם לפניך מדבר אליך". השנים המעטות שפעלתי כפועל בניין לימדו אותי דבר אחד שהוא בחינת כלל אצל בוני ערים – התיקון, ההשלמה, השחזור קשים לאין ערוך מן ההתחלה החלקה, מן המשטח הריק המאפשר לך לפעול בתוכו כראות עיניך. אם כך, לא רק שהשיר שלפנינו מלא?ה למדי, הרי שהוא גם לא ממש מדויק.

הלאה במורד הספר, אנו פוגשים את המחזור המוכר "בית ספר למשוררים". כשלעצמו, יש משהו נחמד במחזור הזה, שכתוב לפי מיטב המסורת של שירים המספרים כיצד לכתוב (סוגה החביבה גם על זך). אפילו בטון הדידקטי המוגזם יש כדי לחמם לבבות. מצד שני, אין למחזור זה שום קשר עם שירה והוא מזכיר לעיתים ספר הוראות: "בעיה מספר 1, להותיר רק את המוכרח: / ללכוד את הקומבינציה מינימום = מקסימום. / אלא שהמילה/ מושג המוכרח היא עצמה בעיה מספר 1". אגב, חלק ניכר מעצותיו של ויזלטיר יכול בהחלט להועיל לכל כותב שירה באשר הוא, אולם למרבה הצער, קוראי השירה לא ימצאו בדבריו את מבוקשם. שירתו שקעה בידענותו הגדולה.

מ"בית הספר למשוררים" אנו נפלטים אל "אי יווני", ניסיון יוצא דופן של ויזלטיר לכתוב על עיר שאינה עירו. מי שמזוהה עם תל אביב כל כך נדד לחוף אחר, חופו של האי היווני קאפילינה. שוב, יש חן מסוים בשירים הללו, כשם שיש חן מסוים בתצלומיו של צלם חובב, בתצלומיו של תייר ותיק. יש חן בכך ש"האושר לבש / דמות נערה פחוסת חזה, / פלומה כהה לזרועותיה / השזופות כמו חרוכות", אכן, יש כאן יופי, אך כפי שציינתי קודם, הכל מעודן מדי, מרומז מדי ובלתי נוכח. השיר על אודות גורל הרעפים גם הוא נעים בפשטותו ("היינו אלפים, אומרים הרעפים. / צבא גדול היינו, מגני הבית ממעל/ יותר מחמשת דורות אדם. / בכל רפיפותינו חיפינו על הבית הישן, בכל פשטותנו היינו/ פלנקס איתן, תריס / מפני מטר פתאום, חצי ברד") אך אלו רק שברים וחצאי שורות שאני דולה מתוך עדנה. התרבותיות חונקת כאן הכל, הדרמה האליזבתנית מרחפת ממעל ולא מניחה למשורר ("להסיג את גלגל הזמן./ אין גלגל כזה, ולא יסוב לאחור."): הספרות הצרפתית, הרומנטיקה, ההיסטוריציזם, הכל בבליל אחד. הידענות היא תנאי מקדים לכך שהשיר יובן על הקשריו, אך משזה הובן נדמה כי אין השכר הולם את הטורח.

"בעד ונגד", השער הבא בספר, הוא אולי גם החלק העגום ביותר בכתיבתו של ויזלטיר: מבחר שירתו הפוליטית מתקופת מלחמת לבנון השנייה. אותן השורות, אותה ההתלהמות, אותם משפטים בנוסח: "אם אמות יום אחד מכדור מרצח צעיר/ פלסטיני, אשר יחצה את הגבול/ הצפוני, או מהדף רימון שיטיל, או בהתפוצצות של מטען בשעה שאבהה מול מחיר/ מלפפונים בדוכן שבשוק, אל תעזו לומר / דמי מספק הוכחות לצדקת טעותכם". כאמור, משעמם. ומשעממת לא פחות מכך היא האובססיה הארס-פואטית של ויזלטיר, שבמסגרת "בעד ונגד" מרחיקה עד לכדי כתיבה על אודות הכתיבה הפוליטית: "אי אפשר לסבול שירה פוליטית: העמדה האזרחית או הנבואית הזאת/ (למה יטרח אזרח לשבור שורות בדברו?)". למה באמת?

לסיום, הפרק האחרון, "שירים אחרים". ואכן, הם אחרים למדי, אלו מאלו בכל אופן, חלקם יפים יותר חלקם פחות. בהם השיר המיוחד והנודע "המונולוג של דאדא החתול" ומחזור ה"מושגים" שכדאי מאוד לקרוא, ועימם גם כמה רשמים מיופייפים וסתמיים העונים לשם "שלוש סונטות מנוף ילדות" ומעט לאחריהם, ממש עם היסגר השער, שורות מקסימות שיפה לסיים בהן ספר:

"הציפורים מנתרים,/ עוד מעט יתעופפו מכאן לעץ עבות./ החתול מלא כסופים וקוממיות. / אין הוא מנסה לטפס. ניסיונו בגן/ אומר לו את האמת: לעולם לא יניח כפו על הבולבולים האלה. /אבל אין לב לוותר, בייחוד על השקיקה".

על הכריכה (שעוצבה בידי מ.ו.) שתי תמונות. בחזית - דיוקנו של ויזלטיר בצעיף, אפו מחודד וחזותו חזות אציל סלבי בשיא אונו. על הגב, דיוקנו של ויזלטיר בכובע בוקרים, עם אותו הצעיף, ומבטו רושף. לויזלטיר אמנם אין לב לוותר, בייחוד על השקיקה, אך אין כל קשר בין הדמות המסוקסת שמעטרת את הספר הזה, לבין תוכנו, שמספר לנו כי ויזלטיר הפך זקן ברוחו ובלתי-שוקק כבר לפני שלושים שנה, כבר בגיל ארבעים.