ועדת קישוט: על תוכנית התחקירים "360"

נתחיל מהאריזה. שמה של תוכנית התחקירים החדשה שעלתה אמש (שני) בערוץ 2 הוא "360", והוא מסמל את מטרותיה ואת יומרותיה: לבחון את הסיפורים מכל הזוויות. לצערנו, השם "360" גם כופה על חבורת התחקירנים לשבת בשולחן מעוגל, וכך המצלמה מסתחררת בסיבוב בין מנחה למנחה והצופה נאלץ להצטרף לקרוסלה ולחוג במעגלים. אז אולי כדאי להזכיר להפקה, שבראשה עומדים רינו צרור ורם לנדס, שלפעמים לא מוכרחים להיצמד לשם בצורה מילולית, ואם כן – אפשר להסתובב ב-360 מעלות בצורה קצת יותר איטית ומבוקרת (או לפחות להשתדל למנוע מאיתנו בחילות מיותרות).

כשבוחנים את התוכן, מגלים שגם שם התמונה לא מושלמת. "360", כאמור, מתיימרת לשים נושא במרכז המעגל ולאפשר לאוסף הגלאקטיקוס של עולם העיתונות הטלוויזיוני (לינוי בר גפן, יורם בינור, גדי סוקניק, שרה ב"ק, יפעת גליק, יפעת ארליך ודינה אברמסון) לנתח את הסוגיה מכל היבטיה, אבל ספק אם התוכנית עמדה במשימה הזו. הכתבה הראשונה, על "נשות הטאליבן", היתה בהחלט חשיפה מעניינת של תופעה חברתית די קיצונית, אבל קשה לומר שהיא נבחנה מזוויות ראייה שונות. להיפך, הנשים בכתבה הוצגו בצורה חד מימדית, עם מוזיקה מפחידה וקריינות מאיימת, וניתן היה לחוש בבירור מה דעתה המוצקה של הכתבת (על אף שיש להעריך את המאמץ וההשקעה בכתבה).

אמנם "נשות הטאליבן" (שכבר מדרך הגדרתן מבינים את ההיקש התרבותי עליהן) שומרות על צניעותן בצורה די פנאטית וחולנית, אבל קשה היה להבין מהו חטאן הגדול (מלבד דמות עלומה שרמזה שאחת מהאימהות נוהגת באלימות בתוך המשפחה, והקמת מוסד חינוכי לא חוקי). הרי בישראל לא חסרים גופים דתיים קיצוניים, ובכל אופן, בניגוד למה שהובטח, לא נשמעה הזווית האחרת, כמו למשל דיון על חופש הדת בישראל או על זכותן של נשים לנהוג כאוות נפשן כל עוד הן לא פוגעות באחרות.

הכתבה השנייה כבר הצליחה לעמוד בהבטחה לבחון תופעות מכמה זוויות שונות, ואכן ההתייחסות לאלימות הנוער נעשתה בצורה די מגוונת: מהצד של הקורבן, מהצד של הנאשמים, ומנקודת המבט של מערכת החינוך ושל מערכת המשפט. אלה היו הרגעים היותר מקצועיים ומעמיקים של "360", אך גם בהם ניכר היה שהכוונה היא ליצור דרמה, ולא ממש תחקיר. קשה לומר שהיתה פה חקירה מקיפה ומפורטת של העובדות בניסיון להפיק לקחים ולהסיק מסקנות, אלא בעיקר ניסיון לסחוט רגש. יכול להיות שמדובר בנושא טעון וכבד מדי בשביל לבחון אותו ברבע שעה בפריים טיים של ערוץ 2, או שעורכי התוכנית מפקפקים ביכולתנו להיכנס לעומקם של דברים.

הכתבה של גדי סוקניק על מושב עמיקם ופרשת יואב גלנט כבר היתה כמעט פרודיה על שם התוכנית. "360", אתם אומרים? אולי מעלה אחת, וגם היא צרה מאוד. סוקניק, איש שייטת בדיוק כמו גלנט, טיפל בפרשה המסעירה,שעלולה לעלות לרמטכ"ל המיועד בתפקידו, בצורה מגמתית והציג אותה כאילו מדובר בסכסוך שכנים זניח וברצף של אירועים מטופשים שיצאו מכלל שליטה. ספק אם גלנט יכול היה להזמין כתבה מחמיאה יותר לפני ההחלטה לגביו, ממש אחוות לוחמים.

הכתבה האחרונה, על עברייני החניה הכפולה (עברייני הדאבל פארקינג לדין!), כבר נראתה כהתקטננות אמיתית. האם הכתבת מצפה שכל מי שקונה סמבוסק באבולעפיה ביפו יחפש חניה, או שמא היא מחפשת פרובוקציה מצטדקת? ההיטפלות הזאת לעוברי אורח סימלה את הכיוון השטחי מעט שאליו נגררה התוכנית, וזה די מצער: יש השקעה בנבחרת (על אף שעם שלוש נשים דתיות, קשה לומר שהיא לחלוטין מאוזנת), יש עיתונאים עם עבר מקצועי מוכח (אולי מלבד ללינוי בר גפן, שלצערה כרגע זכורה בעיקר כקריינית טוקבקים של מאקו), ויש פוטנציאל ליצירת תוכנית שונה ומעמיקה. למרות זאת, על פי התוכנית הראשונה, "360" נראה יותר כמו גימיק שיווקי מאשר דרך התנהלות מקצועית.