אבטלה סמויה: על "קומפני מן"

מבין כל סוגי הדמויות שאפשר היה לפגוש בקולנוע האמריקאי לאורך השנים, מקומם של המובטלים כמעט תמיד נפקד מן המסך הגדול. הסיבה לכך היא ככל הנראה שאנשים במעמד זה אינם הולמים את ערכי המצליחנות והאינדיבידואליות שעליהם מתבססים קולנוע זה בפרט והחברה הלאומית בכלל. לכן הוליווד נוהגת לטאטא אותם מתחת לשטיח, וגברים מחוסרי עבודה אפשר למצוא רק בסרטים אירופים.

לפיכך, "קומפני מן", שהגיע בסוף השבוע האחרון לבתי הקולנוע בישראל, היה אמור להביא עמו בשורה. לא זו בלבד שמדובר באחת הדרמות האמריקאית הראשונות שהתיימרו לעסוק בצורה ישירה בהשלכות המשבר הכלכלי האחרון, אלא שהוא גם הולך צעד אחד קדימה לעומת "תלוי באוויר", הסרט הקודם שהביט בפנים האנושיות של המשבר הזה. אמנם ביצירה המהוללת ההיא השתתפו מובטלים אמיתיים אבל אלה היו בשולי הסיפור, שהתמקד דווקא במעקב אחר המקצוענים המצליחנים שתפקידם הוא לבשר לשכירים על כך שמעסיקם החליט לוותר עליהם. "קומפני מן", לעומת זאת, מעז להעמיד את המובטלים במרכז העלילה.

סיבה נוספת לתלות ב"קומפני מן" תקוות היתה צוות השחקנים שלו, שכולל לא פחות מארבעה זוכי אוסקר, משהו שמעט סרטים מהשנים האחרונות יכולים להתגאות בו. בן אפלק עושה את התפקיד הראשי - בובי, מנהל שיווק בכיר בחברת ספנות, שנחתך ממנה במסגרת סבב פיטורים. כריס קופר מגלם את פיל, עמיתו המבוגר של בובי ושותף לגורלו, שמתקשה עוד יותר להתאושש מהמכה בשל גילו המתקדם.

נוסף לשניים, טומי לי ג'ונס מגלם את ג'ין, שעובד בחברה בתפקיד בכיר יותר מהם ומצליח לשמור על מקומו, אך מתחיל להרגיש כיצד הכסא מתחיל להתנדנד, וקווין קוסטנר לובש את הצווארון הכחול בסרט בתור גיסו של הגיבור, איש כפיים אנטי-קפיטליסט המתגלה כמובן בעיצומו של המשבר כיחיד במשפחה שמצליח להישאר עם הרגליים על הקרקע.

כל ארבעת השחקנים עושים לאורך כל הדרך את עבודתם כהלכה ומצדיקים את השם המהימן שלהם, ובתחילה הסרט מקיים גם את הבטחתו הנוספת ועוסק באבטלה על כל צדדיה הלא נעימים – עצם ההשפלה שבאובדן העבודה והקשיים שבלמצוא אחת חדשה, חוסר היכולת לגמור את החודש שנגרם כתוצאה מכך ואי הנכונות של המדינה לעזור באיזושהי צורה. ובכל זאת, גם אם יש לסרט פוטנציאל ואף שנראה לרגע כי הוא יממש אותו, בסופו של דבר מתגלה "קומפני מן" כדרמה מאכזבת ולמען האמת גם מיותרת, וזאת משלוש סיבות.

הסיבה הראשונה לכך היא שהתסריט של "קומפני מן" אינו יודע להתקדם מעבר לנקודת המוצא המסקרנת שלו. וכך, העיסוק שלו בסוגיות הכאובות והמעניינות באמת של האבטלה בארצות הברית מתגלה כבליל של סיטואציות לא אמינות, דיאלוגים צפויים, חורים בעלילה ושרשרת של דאוס אקס מכינות שחותמות את הסיפור. התסריט הופך את הדמויות שלו לקריקטורות, ולפיכך אפשר להמר בוודאות מה כל אחת מהן תעשה בכל רגע נתון ומה יהיה גורלן בסופו של דבר, וזה הופך את "קומפני מן" למשעמם.

הסיבה השנייה היא שלא רק שהתסריט של "קומפני מן" אינו יודע כיצד להביא את עצמו לידי ביטוי כהלכה, אלא שגם אין לו מה להגיד. ככל שהסרט הולך ומתפתח, כך גם מתגלה שאין בו שמץ של ביקורתיות או של עוקצנות, והמסר שלו מסתכם באמירה "יש באמריקה אנשים טובים, והכל יהיה בסדר".

אין רע בכך שהדרמה מסתיימת במסר אופטימי, שהרי גדולי הסרטים החברתיים בכל הזמנים, "גונבי האופניים" למשל, תמיד שלחו את הצופים הביתה מלאי תקווה למרות הכל. ההבדל הוא שהם עשו זאת בצורה אמינה ומלאת שאר רוח, ואת זה אי אפשר לומר על "קומפני מן".

בהקשר זה, בעיה נוספת של הסרט היא סולם הערכים שלו. למעשה, בסיכומו של דבר מתחוור כי הדבר היחיד שעניין את הדמויות שבו הוא כסף, וכל תפנית עלילתית והתפתחות אנושית כאן קשורה בשאלה אם הגיבורים ירוויחו 60 אלף דולר או 100 אלף דולר. וכך, למרבה האירוניה, סרט שמתיימר להצביע על סכנות השעבוד לקפיטליזם משתעבד לו לחלוטין בעצמו.

אבל החולשה הגדולה מכל של "קומפני מן" היא שמעל הסרט מרחפת תחושה חזקה של סתמיות מכל הבחינות. אולי זה קרה מפני שאת שרביט הבימוי אחז ג'ון וולס, מפיק טלוויזיה רב הישגים ("הבית הלבן", "אי.אר"), שזה סרט הקולנוע הראשון שביים. כמו רבים לפניו, וולס לא צלח כהלכה את המעבר למסך הגדול, והעבודה הקולנועית שלו נראית כמו פרק שגרתי של סדרת טלוויזיה בינונית.

העובדה שצוות השחקנים לא נותן לתסריט הבעייתי ולבימוי ההססני להפריע לו רק מדגישה את התחושה שהסרט אינו אלא תצוגת תכלית של מקצוענות חסרת פואנטה ושלם הקטן מסכום חלקיו. הכניסו כמה מרכיבים למכונה לייצור סרטים על מצוקה כלכלית וקבלו תקרובת תעשייתית בסדר הגודל של "קומפני מן". זה אולי אכיל, אבל אין לזה טעם. יש מקום בקולנוע האמריקאי לסרטים על מובטלים, אבל לא כאלה.