אורן מוברמן, במאי "השליח": "לאמריקאים לא אכפת מהמזרח התיכון"

זאת היתה ככל הנראה השנה הסוערת בחייו המקצועיים של אורן מוברמן, והיא גם הפכה אותו רשמית לאחד מהישראלים המצליחים בהוליווד. בפברואר הקודם הוא מצא את עצמו לראשונה בטקס האוסקר, שבו היה מועמד לפרס התסריט המקורי של השנה עם סרט הביכורים שלו, "השליח", דרמה מטלטלת על שני קציני נפגעים בצבא האמריקאי הפועלים בזמן המלחמה בעירק. בהמשך הדרך החל מוברמן בצילומי סרטו השני, "Rampart", ובתווך הספיק גם להשלים כתיבת תסריט על חייו של קורט קוביין, שרבים סבורים כי יש לו פוטנציאל להפוך לאחת הביוגרפיות המוזיקליות המסקרנות של השנים הקרובות. לאור כל זה, אין פלא שמוברמן מתפנה רק בחצות הליל (שעון ניו יורק) להתראיין לוואלה! תרבות לקראת שידור הבכורה הטלוויזיוני של "השליח" (אותו כתב עם אלסנדרו קאמון) ביום שבת הקרוב בערוץ yes 4.

הקולנוען עולה על הקו מתנשף, כך שזה עיתוי טוב לבקש ממנו לשכוח לרגע מן הטירוף היומיומי שבו הוא נתון ולהביט לרגע לאחור, אל מה שעבר עליו בחודש הזה לפני שנה. "הגענו עם 'השליח' למקומות שמעולם לא חשבנו שנגיע אליהם", אומר מוברמן, בן 44, שעזב את ישראל לפני כשני עשורים ומאז פועל בארצות הברית. "מעבר להשתתפות בטקס האוסקר, שהיתה חוויה יוצאת דופן אפילו שלא לקחנו את הפרס בסופו של דבר, ביקרנו בבית הלבן לרגל הקרנה מיוחדת של הסרט, וגם יצא לנו להיות בכמה בתי חולים צבאיים שהציגו אותו. באופן עקרוני אני נגד להסתכל לאחור כי זה רק מפריע לך להתקדם, אבל 'השליח' הותיר בי זיכרונות יפים".

"מראש לא חשבנו ש'השליח' יגיע לקהל רחב במיוחד, שהרי גם הניסיונות הקודמים של הקולנוע לעסוק במלחמות בעירק ובאפגניסטן לא משכו יותר מדי אנשים לאולמות. לציבור האמריקאי לא אכפת מהמזרח התיכון. יש איזושהי תחושה שמישהו מנהל שם את העניינים ושהכל יהיה בסדר, בלי שיודעים למשל כמה כוחות בדיוק יצאו מעירק וכמה נשארו שם, אז גם אין צורך לראות סרטים שמתארים מה בדיוק קורה במלחמה ומה ההשלכות שלה".

"מלחמת וייטנאם הותירה טראומה קולקטיבית גדולה בהרבה, מהסיבה הפשוטה שבזמנו היה נהוג גיוס חובה, כך שהמלחמה נגעה בשכבות רחבות יותר של האוכלוסייה. מאז הצבא האמריקאי הפך לארגון של שכירים שאפשר לבחור אם להתגייס אליו, ורוב מי שבוחר לעשות זאת מגיע מן השכבות הנמוכות. בגלל זה לרוב הציבור אף פעם לא היתה ולמען האמת גם אף פעם לא תהיה סיבה לגלות אכפתיות כלפי הלחימה במזרח התיכון. כל אחד פשוט עסוק בצרותיו האישיות ובמה שקורה בסביבה שלו, ובהתאם לזאת גם התקשורת לא טורחת לעדכן את הצופים במתרחש".

"אני נוטה להסכים עם הקביעה. כמו כל ישראלי, גם אני גדלתי בתרבות של שכול, ובמידה מסוימת אפשר לומר שהנכונות והיכולת שלי להתמודד עם הסוגיה זה משהו ש'הרווחתי' מההתבגרות בארץ והבאתי איתי לקולנוע האמריקאי".

"אכן, היו כמה מאמרים שעמדו על הדמיון בין שתי הדרמות, ובאמת אי אפשר להתכחש לו, אבל כמובן שזה יצא ככה רק במקרה. ארצות הברית נמצאת בתקופת משבר הן מבחינה מדינית והן מבחינה כלכלית, ואחת ההשלכות של כך היא שיותר מסרט אחד בשנה עוסק בהתמודדות של החברה עם בשורות איוב".

"לא ממש, פשוט מפני שהאוסקר מעולם לא היה קנה מידה לבחון מה איכותי ומה לא ואילו סרטים ראויים יותר מאחרים. נכון שהיה לי נפלא להיות בטקס הזה בשנה שעברה, אבל זה לא משנה את העובדה שהטקס הוא יותר משחק של יחסי ציבור ושל פוליטיקה מאשר אירוע שמוקיר איכות קולנועית. כך שבקצרה, אני לא ממש מייחס חשיבות למה שקורה בו השנה".

"גם במקרה זה, צריך לשמור על פרופורציות. עד כמה שאני מתרשם, הקולנוע הישראלי זוכה לתהודה די גדולה בארצות הברית, וגם התדמית שלו טובה, אז יכול להיות שבשנה המסוימת הזו פשוט נעשו סרטים טובים יותר במדינות אחרות, אבל לא צריך להסיק מכך מסקנות. למען האמת, אני לא יכול לשפוט אם הגיע לקולנוע הישראלי להיות באוסקר או לא כי אני לא כל כך יודע מה נעשה בו השנה, אבל בכל מקרה, לא צריך להיכנס להיסטריה. בוא נגיד שיש דברים גרועים יותר בחיים מאשר לא להיות מועמד לאוסקר".

מוברמן עדיין דובר עברית שוטפת ובניגוד לישראלים רבים שעברו לחיות בארצות הברית, היא גם חפה משרידים של מבטא אמריקאי. עם זאת, הוא לא מקדיש תשומת לב מיוחדת למתרחש בתרבות הישראלית, וגם לא מתכנן בהכרח לבוא לבקר בה בקרוב ובטח שלא לחזור לחיות בארץ.

כל זה רק טבעי לאור המעמד שהוא נהנה ממנו בתעשייה האמריקאית: ב"Rampart", למשל, מככבת סוללה ארוכה של שחקנים - לא רק וודי הרלסון ובן פוסטר, שכבר הופיעו ב"השליח", אלא גם סטיב בושמי, אייס קיוב, סיגורני וויבר ורובין רייט (שתופיע בקרוב גם בסרט של במאי ישראלי אחר, "כנס העתידנים" של ארי פולמן במקרה זה). לא פחות מסקרן מכך, הסרט מבוסס על תסריט של אשף ספרי המתח ג'יימס אלרוי, שכתביו כבר היו בסיס ל"סודות אל.איי" ול"הדליה השחורה", בין השאר.

מוברמן, שמאז ומעולם התמחה בהצלת תסריטים עתירי פוטנציאל אך פגומים, נכנס לפרויקט כבר בשלב הכתיבה, וערך שכתוב מסיבי לסיפור שאלרוי כתב על שחיתות במשטרת ניו יורק. "היו בתסריט המקורי רעיונות מבריקים, אבל היתה בו בעיה של קוהרנטיות", הוא מסביר. "השחקנים ושאר אנשי הצוות שקראו את התסריט לא ממש הצליחו להבין על מה בעצם הסיפור הזה, והתפקיד שלי היה לדאוג שכולם יוכלו לענות לעצמם על השאלה הנ"ל, אבל בלי לאבד מהברק ההתחלתי שהיה במה שקיבלתי לידיי".

"זה היה מרתק. הרגשתי כמו ילד בבית ספר יסודי שנכנס לשיעור ולומד במשך שנה הכל על משהו שלא ידע עליו דבר. אני חש כאילו שנכנסתי לנבכי נשמתו של קוביין".

"למדתי שהוא היה ילד דחוי מאז ומעולם, שלא היה אהוב אפילו על ההורים שלו, והוא פשוט נעזר באמנות כדי ללכת לאיבוד. הוא היה מהאנשים האלה שהכל אצלם קורה בגדול ובמהרה ונגמר לפני שהם הספיקו להיות איתנו זמן רב".

"תראה, התסריט כבר גמור, והוא מבחינתי הפרויקט הגדול הנוכחי שלי. עכשיו אני נוסע ללוס אנג'לס כדי לדבר עליו עם כמה מפיקים, ומכאן והלאה זאת כבר תהיה החלטה שלהם. תתקשר אליי ביום שישי הקרוב ואוכל להגיד לך אם יהיה סרט על קורט קוביין או לא".