פסים וכוכבים: פרידה מלהקת הווייט סטרייפס

זה לא סוד גדול שמה שייחד את המוזיקה של הווייט סטרייפס זה השילוב החד פעמי שהם יצרו בין בלוז ו-Pאנק. בדומה לבן עירם איגי פופ, האנרגיה שממנה ניזונו ג'ק ומג נוצרה בדיוק מהמתח הזה שבין שתי המסורות המוזיקליות הלכאורה מנוגדות האלה – האחת שחורה, השנייה לבנה. אלא שמעבר למקורות ההיסטוריים השונים של שני הזרמים האלה, נדמה שהרוקנרול הייחודי של הסטרייפס נבע קודם כל מהאופן שבו הם שילבו בין האתוסים ההפוכים שהבלוז והפאנק החלו לגלם אי שם בשנות ה-80.

בעוד הפאנק חרת על דגלו את הגולמיות נטולת הידע כערך עליון, הבלוז הפך כבר בשנות ה-60 לתחנה שכל מוזיקאי צריך לעבור בה, ללמוד אותה ולהתעמק בה בדרכו ליצירה עצמאית. מעין קורס מבוא לרוקנרול, שבשנות ה-80 כבר נזנח לחלוטין ונותר נחלתם של טהרנים שחיוניות לא היתה הצד החזק שלהם. אם הפאנק סימל חיים בשלושה אקורדים, הבלוז הפך לתכריכים בני 12 תיבות שמעסיקים מומחים לדבר בלבד. חוסר ידע מול ידע מופלג.

אל תוך השבר הזה, בין שתי מסורות שהפשטות היא בדמן, נכנס ג'ק ווייט. בדומה ליתר בני דורו – הסטרוקס הם הדוגמא המתבקשת – גם הוא היה מחויב לבלתי אמצעיות של הפאנק. אלא שהוא ניגש אליה מתוך רצון להגיע לשורשיו של אותו ז'אנר שבלעדיו בכלל לא היה רוקנרול – הבלוז. הפאנק היה בשבילו האמצעי להחייאתם של הבלוז, ואילו הבלוז היוו עבורו אפשרות להעמיק ולהעשיר את הפאנק. התוצאה – להקה שלכאורה מחזירה את הרוק לימים של הסטונז, כפי שלא מעט מבקרים טענו כנגד הווייט סטרייפס, אבל בפועל ממציאה אותו מחדש. השיר "Blue Orchid" מתוך "Get Behind Me Satan" הוא הדוגמא המובהקת לכך; האלבום האחרון של הבלאק קיז הוא ההוכחה שזה לא נגמר שם.

בעוד שסביר להניח שעוד נשמע מג'ק ווייט – בין אם בראש הרכב כזה או אחר, בין אם כמפיק סטייל ריק רובין שמעניק חיים חדשים לאושיות מוזיקה כאלה ואחרות (לורטה לין, וונדה ג'קסון) – הפירוק הסופי של הווייט סטרייפס מסמן ככל הנראה פרידה לתמיד ממג. וזו פרידה מצערת, שכן החוליה הנשית של הצמד תמיד היתה גם האיבר הפחות מוערך בו – שלא בצדק.

נדמה כי היחס הלא מפרגן לאשת התופים של הווייט סטרייפס היה נגוע בבלבול מסוים בין פשטות לפשטנות. התיפוף נטול המניירות של מג תמיד היווה עמוד השדרה היציב שעל בסיסו נבנו השירים של הלהקה והאופן שבו הצליחה בכל שיר ושיר למצוא דרך חדשה לברוא את היציבות הזו מעיד עד כמה מגוון היה התיפוף שלה. למעשה, עם כל הכבוד לגיטרות של ג'ק, קשה לדמיין את הסאונד של הווייט סטרייפס ללא הבייס דראם, סנר ומצילה של מג. תשאלו את מישל גונדרי, שיצר את הקליפ המופתי ל-"The Hardest Button to Button" (מתוך "Elephant"). או את בארט סימפסון.

רחוק מלהיות גימיק, הלוק של הווייט סטרייפס היה המשך ישיר של המוזיקה שלהם. למעשה, עבור מי שבחרו להסתפק בתופים-גיטרה-שירה, היה זה אפילו מתבקש להיצמד לאדום-לבן-שחור ולבחון עד כמה נרחב הוא מגוון האפשרויות ששלושת הצבעים האלה מספקים – החל בביגוד, עבור בתפאורת במה וכלה בעטיפות אלבומים. למעשה, המראה של הווייט סטרייפס הוא תרגום ויזואלי של המוזיקה שלהם ושל הפילוסופיה שעומדת מאחוריה: מגבלות אינן סד שמדכא יצירתיות אלא הלחץ שמדרבן אותה – כל עוד, כמובן, אתה זה שמטיל אותן על עצמך.

לא בכדי בחר הדואו לקרוא לאלבומם השני על שם מגזין העיצוב ההולנדי מתחילת המאה ה-20 , De Stijl. מתוך המגזין הזה צמחו, בין השאר, הארכטיקטורה האייקונית של הבאוהאוס וציוריו המהפכניים של פייט מונדריאן. כמוהם, גם הווייט סטרייפס הבינו שהעומק טמון דווקא בפשטות.

(אריאל קריל)

פידבק. זה תמיד מתחיל בפידבק. צליל שלכאורה הוא אנטי-צליל, אבל אם אתה מספיק חכם וכריזמטי, הפידבק יוציא לך את הלשון עוד לפני שהתחלת לזוז. ככה מתחיל "Dead Leaves and Dirt Ground", השיר שמגלם בתוכו את כל המהות של הווייט סטרייפס: פידבק, ואז ריף שנשמע לך מוכר מלהקות שלא בהכרח אהבת כי הן המוניות מדי, אז התיפוף האינפנטילי והמגושם שבעצם הוא בדיוק מה שהיה צריך כאן, ואז הקול הצווחני שבעצם צווחנותו החזיר את העסק אלינו, אל בני האדם.

זו המהפכה האמיתית של הווייט סטרייפס, מעבר לשירים המצוינים, החזון האמנותי המקושקש, הקליפים הגאוניים והגוספל העצמאי והמבריק שג'ק ווייט הביא למוזיקה הרבה אחרי שהווייט סטרייפס הפכו להרכב-על: הווייט סטרייפס - בדיוק כמו הסטרוקס, וזו הסיבה שהם הוצמדו ונצמדו זו לזו בתיאוריה ובמציאות (שתי הלהקות הופיעו בטור משותף לזמן מה) - החזירו את הרוקנרול אלינו, אל האנשים הפשוטים, אלה שרוצים שיר שיישמע מוכר אבל שיחדש, שיהיה קצר ונטול צפצופים דיגיטליים, ובעיקר שידבר בשפה שלנו.

הווייט סטרייפס שנאו כמו שאנחנו שונאים את הבחורה שעזבה בלי סיבה.הם אהבו כמו שאנחנו אהבנו את ההיא שביקשה מהמוכר בחנות לשמוע את הדיסק החדש של הלהקה שכולם מדברים עליה, שאולי הם אח ואחות ואולי הם לא, ומשום מה הם לבושים תמיד באדום, לבן ושחור.

הווייט סטרייפס היו להקה שלקחה את כל מודלי הרוקנרול הגדולים והמצליחים של שנות ה-60 וה-70 והציגו אותה באופן טיפש יותר לדור חכם בהרבה. הרי ג'ימי פייג' גיטריסט טוב בהרבה מג'ק ווייט וגם רוברט פלנט הוא צווחן הרבה יותר כריזמטי ממנו; מג ווייט היא ממש לא מורין טאקר של הוולווט אנדרגראונד וגם הראשוניות של הלהקה ההיא היתה חשובה בהרבה; וביחד הם לא להקת גאראג'-Pאנק טובה כמו הסטוג'ס וישנם 4,245,124 כותבי שירים טובים יותר מג'ק ווייט. אבל הווייט סטרייפס היו שם במקום הנכון ובזמן הנכון – בשביל בוגרי הניינטיז ששבעו מאווירת סוף העולם של ימי המילניום; בשביל הרוקרים המבוגרים שכבר שמעו הכל; ובעיקר בשביל בני הנעורים שחיפשו סיבה עכשווית כדי להתחיל עם כל העסק הזה.

הווייט סטרייפס הם הלהקה שידעה לעשות סולו גיטרה כמו בסי פארט של "Girl, You Have No Faith In Medicine" ולגרום לילדים ששונאים סולואים לעשות אייר גיטאר; הם הלהקה שהיה תענוג לשמוע כיצד היא התפתחה בשני אלבומיה האחרונים, אחרי שהבינה שהחייתיות של הצליל הראשוני שלה הופכת לבורגנות; היא הלהקה שהצליחה לשכנע בכל תו ותו שלה שהיא פועלת מתוך תשוקה מוחלטת, כנה ואינסופית לקחת את הראש של המאזין ולדפוק אותו חזק חזק בקיר של הפידבק ולגרום לו להגיד בדמעות תודה, תודה על הכל.

(עינב שיף)