"וויד גורם לי לא לרצות להיות במקומות חדשים/ תילחם בזה!/ בוהה באותה הטלוויזיה/ מסתכל על הטורנט/ עושה למשהו לייק"
(מייק סקינר על "Outside Inside", השיר שפותח את "Computers & Blues")
בביקורת שלי על האלבום הקודם של הסטריטס, "Everything Is Borrowed" של 2008, דיברתי בעיקר על התחושה שלי, לפיה מייק סקינר מתבגר במקביל אליי. אני לא יודע אם זו התחושה שסקינר מעביר לכולם - ובעצם שם נמצאת הגאונות שלו - אבל כמעט כל ריליס שלו מדבר על השלב שבו אני נמצא בתאריך היציאה לאור. אני מאמין שזה משהו שקורה להרבה אנשים שנמצאים בין הגיל שלי (28) לזה של סקינר (32), כי לאיש יש יכולת להעביר את המציאות היומיומית באופן מושלם ופואטי, ולגרום לדברים האישיים והקטנים - שכולם משום מה מתייחסים אליהם בזלזול - לקבל את הבמה שראויה להם.
"Computers & Blues", האלבום החדש של הסטריטס יוצא באופן רשמי מחר (שני). זה הולך להיות האלבום האחרון של סקינר תחת שם הבמה "הסטריטס", כי לפי סקינר, הוא תמיד דמיין את היום שבו כל האלבומים של הסטריטס ימכרו בבוקס-סט של חמישה אלבומים. באותה הביקורת על האלבום הקודם, כתבתי "אחרי אלבום חדשני, אלבום מופתי, אלבום כאוטי ואלבום מקסים, לא ברור מה עוד נשאר" - ותהיתי איך יישמע הפרק הסוגר של הפרויקט הזה. אחרי התעמקות אובססיבית בת יומיים בלבד ב-"Computers & Blues", ברור לאן סקינר כיוון וגם פגע. הוא סגר מעגל עם אלבום שגם נשמע לגמרי מהיום, וגם הכי קרוב לבכורה שלו, "Original Pirate Material".
אין כאן כמעט כלים חיים, הליריקה חזרה להיות על הבחור-הרגיל-מהשורה (רק שהיום הבחור מבוגר וריאליסטי יותר), הביטים מחוספסים ולא לגמרי גמורים, והמסרים חדים. אין פה את השלמות של האלבום השני, את החיים בצל ההצלחה של השלישי, ואת האסקפיזם של הרביעי. יש כאן מציאות, והמון ממנה. וכיאה למציאות, היא גם מבאסת וגם שמחה ונעה בין שגרה להפתעות, בין הנוחות של להישאר בבית לכיף שיכול להתרחש אם מעיזים לצאת החוצה.
אל תפספס
"יום אחד הם יעשו שתלים אלקטרוניים למוח/ שידמו תחושות של רייב/ דמיינו את הדילמה/בין המציאות לדמיון/ אם יהיה אפשר להימחק מבלי לסכן את הבריאות/ האם זה יהיה לא חוקי?/ האם העיתונים יצאו נגד זה?/ האם זה נורא לרצות לברוח קצת?"
(מייק סקינר על "Roof Of Your Car", מתוך "Computers And Blues")
קחו לדוגמא שיר כמו "OMG". לכאורה, מדובר בנושא שקרה לרבים מאיתנו ונטחן ממיליון כיוונים - אתה פתאום רואה בעמוד הפייסבוק שלה תמונות עם אנשים שאתה לא ממש מכיר, וקצת אחרי זה הסטטוס שלה משתנה ל"אין אה ריליישונשיפ". כביכול - פיהוק. אבל הדרך שבה סקינר מנסח את המילים ואת התחושות, הביט הכאילו מהיר שמתעלם מכל סוג של אנרגיה, עם פסנתר רקע שקורע מבפנים. פתאום זה ברור שהוא עשה זאת שוב, וכתב עוד שיר על פעילויות יומיומיות בצורה הכי מרגשת שאפשר.
ויש עוד מספר בלדות מעולות שכאלו, שכבר כאילו שמענו בעבר אבל ממש לא: "We Can Never Be Friends", שגם מתעסק בפרידה הזו שעוצרת את החיים; "Soldiers", שעמוס בפחדים שיש לכל יצור בודד במאה ה-21; ו-"Blip On A Screen", שסובב את הנושא הראשי של האלבום - הבריחה לטכנולוגיה בכדי להימנע מהבלוז, ההשפעה של האחד על השני, וההבנה הסופית שהבלוז היה שם עם או בלי המחשב, רק בפורמט קצת אחר.
אל תפספס
"יש אור בקצה המנהרה/ אבל יכול להיות שהאור מגיע מרכבת"
(מייק סקינר על "Going Through Hell", מתוך "Computers And Blues")
דווקא שני השירים שאמורים להיות להיטים מקפיצים, "Going Through Hell" ו-"Trust Me", הם הרגעים הכי פחות מעניינים על האלבום. אולי כי בשניהם סקינר מנסה לצאת מהמחוזות הרגילים שלו, או מההרפתקאות החדשות שמעניינות אותו, ולתת את מה שמצפים ממנו. בראשון הוא עושה את השילוב הזה שכמעט ולא מצליח אף פעם בין היפ הופ לגיטרות חשמליות, ובשני הוא בורח לז'אנר של הרגע, הלאב-סטפ, אבל לא הולך עם זה עד הסוף ונתקע קרוב מדי למה שהוא מכיר. כשאני מנסה להסביר את המוזיקה על האלבום הזה אני רק רוצה להגיד "סטריטס-כזה-אבל-עם-טוויסט". זה לא בדיוק היפ-הופי, בטח שכבר לא גריים או דאבסטפ. זה פשוט הסטריטס במיטבו, ללא הליטוש או הכלים החיים של האלבומים האחרונים. סוג של לואו-פיי מוצהר שכזה עם המון מקוריות ומלודיות מדהימות.
בעזרת ההרפתקנות דלת האמצעים הזו, אני מצליח לזרוק הצהרה מפוצצת כמו "מייק סקינר הוא הקניה ווסט של הלואו-פיי". תחשבו על זה - שניהם פורצי דרך ומכתיבי טרנדים, שניהם יודעים להשתמש ברשת בצורה הטובה ביותר לפי האמצעים העומדים ברשותם - לשחרר שירים מראש, תמונות, קליפים מדוברים, מיקסטייפים (ע"ע "Cyberspace and Reds" של הסטריטס שיצא לפני מספר שבועות דרך אפליקציית האייפון שלו). שניהם גם הוציאו סרטונים מרשימים לקראת האלבומים, עם פסקול שלקוח משירי האלבום - רק בעוד שווסט יכול לקחת לצידו בוכטות של כסף ואת הייפ ווילימס, כל מה שיש לסקינר זה את האייפון שלו. לפחות - כנהוג בלואו-פיי מוצלח - סקינר מחפה על המחסור באפקטים ברעיונות מעולים, כמו למשל להפוך את הוידיאו ליצירה אינטראקטיבית.
אל תפספס
"הגענו לסוף/ לעולם לא תראי אותי יותר"
(מייק סקינר על "We Can Never Be Friends", מתוך "Computers And Blues")
כידוע, קניה ווסט הוא המלך של הפופ, של האקסטרווגנזה. הוא גורם לנו להרגיש שאנחנו יכולים להגיע גבוה יותר, לדחוף קדימה, להצליח, לגעת בכוכבים. לעומתו, המלך של הלואו-פיי אמור לקרקע אותנו, לגרום לנו להבין מי אנחנו, ולא מה אנחנו אולי מסוגלים לעשות. אצל סקינר כלום לא בכאילו, אפילו לא ברצוי. סקינר משקף את המציאות, וזה קורה ברוב האלבומים של הסטריטס ועל אחת כמה וכמה באלבום האחרון של הפרויקט המעולה הזה, שהסוף שלו גורם לי להיות דווקא אופטימי. כי אם סקינר יכול לפרק הכל ולהתחיל משהו חדש, אולי גם אני. סך הכל, האיש מתבגר במקביל אליי.