וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

חיל ורעדה: על "Let England Shake" של פי ג'יי הארווי

עינב שיף

14.2.2011 / 16:30

המהפך הפוליטי שעברה פי ג'יי הארווי באלבומה החדש, "Let England Shake", מנציח את מעמדה בהיסטוריה של הרוקנרול. עינב שיף שם פתק בקלפי

"לעזאזל איתכם אירופאים, קחו אותי בחזרה לאנגליה היפה" (פי ג'יי הארווי, "The Last Living Rose", מתוך "Let England Shake")

התעוררות פוליטית היא לרוב מהלך שאמנים מצליחים מאוד לא בדיוק שמים בעדיפות עליונה ברשימת הבחירות האסטרטגיות שלהם. עידן הטרור העולמי, מצד אחד, והפיכת האישי לקדוש על פני הלאומי, מצד שני, השתלבו היטב במאבק ההישרדות של תעשיית המוזיקה הקורסת. אם לא קראו לך ניל יאנג או ברוס ספרינגסטין, שהמחאה כמעט בדמם, הייאוש והמיאוס מהפוליטי לא רק נעשו יותר נוח; הם גם היו שווים את הכסף.

לכן, יותר משהוא אלבום שלם ונפלא לכשעצמו, "Let England Shake", החדש של פי ג'יי הארווי, הוא דוגמה לרגע שבו מוזיקאית שיש לה הכל, ושהיא גם אוטוריטה בתחומה, מחליטה שזה הזמן לדבר. עוד לפני שנכנסים לשירים עצמם, עצם ההבנה שמי שיאזין לאלבום הזה עומד להקשיב לאדם שיש לו מה להגיד על המציאות בה הוא חי הוא רגע מעורר השראה. כשמדובר במוזיקאית ברמה של הארווי, שכתבה פחות שירים רעים ממה שסטינג כתב שירים טובים, הרוח הפוליטית של האלבום אכן הופכת לחוויה מרעידה ומטלטלת כפי ששם האלבום מעיד. זו יצירה שאפשר להקשיב לה שעות ברצף ולנסות לגרד עוד רובד שבו הארווי ניסתה להעביר את המסר האחד של האלבום: אנשים לא רוצים למות במלחמה. אף פעם, בשום תנאי ובשום מצב.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה
אכן, רעידת אדמה. עטיפת "Let Englad Shake"/מערכת וואלה, צילום מסך

"במקומות החשוכים, הבחורים הצעירים שלנו נורים באקדחים" ("In The Dark Places")

"Let England Shake" הוא לא אלבום פוליטי קלאסי. אלו לא שירי המחאה של ה-Pאנק וגם לא מהזן אליו הרגילו אותנו טרובדורים אנגלים ואמריקאים עם גיטרה אקוסטית: הארווי ממקמת את שיריה באנגליה אחרת - לעתים זו אנגליה של מלחמת העולם הראשונה, בעיקר בפלישה לגליפולי (1915), ולעתים זו אנגליה מעורפלת ונטולת זמן ומקום.

שירים כמו "Let England Shake" ו-"The Words That Maketh Murder" שנמצאים בחלק הראשון של האלבום, מלאים בתמונות הזוועה של מלחמות, חיילים הרוגים ותחושת המועקה שבני אדם אמורים להסתובב איתה כשחייהם בסכנה בגלל החלטות ממשלה. אחר כך, ככל שהאלבום ממשיך, הארווי הולכת והופכת את הבטן עם אווירת פחד וחרדה של מוות, שמתבטאים בשיר כמו "In The Dark Places", השיר שיגרום לכם לגזור את חוגר המילואים שלכם ואם טרם התגייסתם – לבקש קב"ן מעכשיו.

sheen-shitof

עוד בוואלה

קק"ל מעודדת לימודי אקלים באמצעות מלגות לסטודנטים צעירים

בשיתוף קק"ל
אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה
פרופיל 21 בבקשה. פי ג'יי הארווי/מערכת וואלה, צילום מסך

"אנגליה, את משאירה טעם, טעם מר" ("England")

המסר של הארווי אמנם מעוצב קודם כל על ידי המילים שכתבה, אבל מאז ומעולם היא היתה מופת לאופן שבו כתיבת טקסטים משלימים אווירה מוזיקלית: בשני אלבומיה הראשונים, "Dry" ו-"Rid of Me" המופתי, הארווי הציגה את מודל הקשיחות-רגישות שלה דרך שירים אינטנסיביים על מערכות יחסים ביזאריות וקול פלצט מרגש; ב-"Stories From The City, Stories From The Sea", היא הצליחה להציג את הפרדוקס המושלם שבחיים האורבניים, שנע בין התשוקה לחיות את העיר ולבין החרדה שהיא מעוררת; וב-"White Chalk" היא העבירה את כל העצב הטרגי שבהפלה שעברה דרך אלבום עם סאונד של פסנתר מיילל.

ב-"Let England Shake", הארווי והצוות הדי קבוע שלה – המפיק Flood והמוזיקאים מיק הארווי (לשעבר מהבאד סידז של ניק קייב) וג'ון פאריש (עמו הוציאה שני אלבומים) – השכילו לשכלל את שלל דמויותיה המוזיקליות השונות לדמות אחת שלמעשה לא נשמעת כמו שום דבר שהארווי הוציאה בעבר. יש כאן גיטרות כמובן, אבל גם לופים, סימפולים, כלי נשיפה והפקת שירה ייחודית שלמעט שיר בודד ("The Last Living Rose") מוציאה מהארווי קולות חדשים לגמרי.

כל המעטפת המורכבת והמהפנטת הזו הופכים את "Let England Shake" למניפסט מוזיקלי לא פחות משהוא פוליטי, ובעיקר לבעיטה אחת גדולה בבטן השבעה של מי שחשב שהוא שמע הכל מהארווי ושאת שיאיה היא לא מסוגלת לשחזר.

פי. ג'יי הארווי. Hannah Johnston, GettyImages
מניפסט מוזיקלי ופוליטי חדשני. הארווי/GettyImages, Hannah Johnston

"הטבע האכזרי ניצח שוב" ("On A Battleship Hill")

"הבנתי שהמוזיקה שלי נוצרת מהנוף שאני חיה בו ומההיסטוריה של המדינה שלי", אמרה הארווי בראיון בו הסבירה מדוע אחרי שנים של כתיבה אישית לחלוטין, החליטה ליצור אלבום שלם שעוסק באנגליה ועוד בהקשר פוליטי כל כך. הבחירה המתוחכמת למדי של הארווי - לדבר על הנושא דרך שירים שנוסעים קדימה ואחורה בזמן - אמנם מפחיתה את החיכוך הטבעי שיש עם מחאה ועם הצגת עמדה פוליטית, אבל הארווי בסופו של דבר לא מאפשרת לאיש לטעות: דרך העיסוק בחלקים מההיסטוריה הקולוניאלית של אנגליה, היא מעבירה מסר ברור לאנגליה של טוני בלייר, ששלט במדינה עד אמצע 2007, הזמן שבו נכתבו השירים לאלבום החדש.

אבל גם אם חלקכם לא מזדהים עם המסר המהדהד של הארווי, שסגרה עוד אלבום שהותיר אנשים עם דמעות בעיניים ודי סיימה את הסיפור של הנצחתה בהיסטוריה של הרוקנרול, "Let England Shake" הוא האלבום שמוכיח שאף פעם לא מאוחר להיכנס לסמטה חשוכה בה לא דרכתם מעולם ולנסות לשטוף אותה באור.

"אני חושבת שאם אתה עומד להתייחס לנושא ענק, אתה חייב לעשות זאת היטב", אמרה הארווי בראיון לקראת צאת האלבום. "לא חשבתי שיש לי את הכישורים ככותבת לעשות זאת, עד הרגע הזה". הרגע הזה, שבו הארווי הבינה שהיא כן יכולה, הוא הרגע שכל אמן שהמציאות מטרידה אותו צריך לשאוף אליו. הבעיה היא שאחרי "Let England Shake", לא העיסוק בפוליטיקה מאיים על אמנים אחרים שירצו לעסוק בפוליטיקה, אלא העובדה שהם יצטרכו להתמודד עם פסגות שאליה הגיעה פי ג'יי הארווי.

פי ג'יי הארווי, "Let England Shake" (ייבוא: הליקון)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    3
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully