שרון עמרני היה קולנוען מקומי מבטיח, שמת מוות טראגי בספטמבר 2001, כאשר נכנס לשחות בים סוער ואיבד שליטה. שנת מותו של עמרני היתה גם שנת תחילתה של "מהפכת הקטיפה" התוכנית והסגנונית בקולנוע הישראלי, שאותה ביצעו יוצרים בני דורו ואשר הצליחה להחזיר לסרטים המקומיים סקס-אפיל בעיני הקהל המקומי והבינלאומי.
כמעט עשר שנים אחרי המוות המיותר ההוא, יצא יאיר רוה, מבקר קולנוע בכיר ולפעמים גם יוצר ("ברונו", "נמוך"), כדי להתחקות אחר סיפור חייו ומותו של עמרני ולהביט דרך הפריזמה שלו על הקולנוע הישראלי של העשור האחרון. רוה יצר סרט שאפתני בצורתו ומורכבותו הרעיונית, שמצליח לחמוק מכל הבורות שבדרך ולהצטבר ליצירה עמוקה ומרגשת, אחת היפות שנוצרו כאן בשנים האחרונות.
הדבר הראשון שצריך להבהיר כשניגשים ל"זכרו את השם" הוא שלא מדובר בסרט דוקומנטרי במובן הקלאסי של המושג, אלא בבן תערובת בינתחומי מהזן של "המדריך למהפכה" ו"ואלס עם באשיר". ההבדל המרכזי הוא שבסרט של רוה אין ניסיון להסתיר מתי מדובר בקטע מבוים ומתי בקטע מתועד. החלק העלילתי הדומיננטי של הסרט הוא ההברקה הגדולה שלו: רוה פנה לשלושה במאים בכירים, בני דורו של שרון עמרני, והציע להם לביים סצנות מתוך עזבונו. הדבר המרגש הוא שכל אחד מהבמאים הצליח לאתר סצנה שמצד אחד נושאת חותם סגנוני מובהק של עמרני, אך מצד שני יש בה זיקה מובהקת לעולמו של הבוחר.
אל תפספס
ניר ברגמן ביים סצנה קיצית מרירה-מתוקה על ריב בין שתי קבוצות נערים; דובר קוסאשווילי השתלט על סיפור שעוסק בבחור שמתחבט באהבה אסורה לאשת אחיו; יוסף סידר מפגיש אותנו עם דילמה של גבר הניצב על הגבול שבין הדתיות לחילוניות, ובערב שבת אחד הולך עם תחושת הבטן. לפתע, במפגש עם חומרים של יוצר אחר, הקשר בין שלושת היוצרים מתבהר בצורה מובהקת יותר מאי פעם, ודרכו משתקף דיוקן משכנע של הקולנוע הישראלי החדש, זה שהפנה עורף לציבורי ופנה אל האישי. לא נעשים כמעט סרטים בישראל שעוסקים בתולדות הקולנוע המקומי, ולכן הצלחתו של רוה להרים סרט שמנסח תזה מרתקת על הקולנוע העכשווי היא עניין חשוב מאין כמותו.
עם זאת, כוחו האמיתי של הסרט נובע מכך שמעבר לברק התאורטי יש בו גם סיפור אישי מרתק, שמסופר בהרבה עדינות ורגש. גם את הסיפור האנושי מתחיל רוה מסצנה קולנועית, שאותה מביימת גילי גאון, בת זוגו של עמרני בעת ההיא, בהשראת המוות שלו. אחרי ההתחלה המצמררת הזאת, יוצא רוה למסע מוכר פחות או יותר בין ראשים מדברים של בני משפחה, מורים בבית הספר סם שפיגל וחברים קרובים, שדרכם משתקפת אישיותו המסוכסכת והמרתקת של עמרני: ילד יפה, מפונק, מוכשר, מתלבט, טוטאלי, וגם בעל נטייה אובדנית מסתורית. נדבך שמובלט במיוחד בסרט הוא ההתלבטות של עמרני בין החילוניות לדתיות ועיסוקו העקשני בשאלות רוחניות כבדות משקל, נושא שנראה שמרתק במיוחד את הבמאי רוה ומעניק לסרט שאר רוח מיוחד במינו.
"שרון עמרני: זכרו את השם" הוא יצירת אמנות מורכבת ומרובת רבדים, שהייה יכולה להתרסק בקלות רבה תחת עול היומרה שלה. העובדה שכל המרכיבים הכמעט סותרים שבה מצליחים לתפקד כל כך טוב ביחד היא סימן ליכולתו המפתיעה של רוה כיוצר, וכן לאהבה הגדולה שכל הנוגעים בדבר השקיעו בסרט הזה. בנימין נמרוד חירם ("בטיפול") אחראי על רוב הצילום המוקפד, טל רבינר ("גוגל בייבי") עשתה עריכה שרירית ומדויקת להפליא, אהוד בנאי הלחין את פס הקול כמו שאהוד בנאי יודע להלחין. התוצאה הסופית היא חוויה קולנועית מרגשת ונדירה באיכותה.