שתיקת הכבשים: על שתיקת האמנים בנושא חוק האמנים המשתמטים

אחד הדברים המסוכנים שיכולים לקרות לתרבות כלשהי הוא הרגע שבו צרכניה מבינים שהגיבורים שלה מפחדים. הם קמים בכל בוקר למציאות שמנחיתה עליהם גזירה אחרת, נושאים עיניים לאנשים שבכישרונם מסוגלים לבטא מחשבות אחרות, מלאות השראה ורוח אנושית, ומגלים חבורה רופסת, אגואיסטית ומשותקת, שרועדת מפחד השלטון ומעדיפה להתרכז בפרומו לקראת הופעה חשובה או דיסק חדש ומחכים עד יעבור זעם.

אבל הזעם בישראל לא חולף. הדיון בוועדת השרים לענייני חקיקה בנושא "חוק האמנים המשתמטים", שעתיד להתקיים הבוקר (ראשון), הוא עוד תמרור בשורה של אזהרות כתובות בקידוש לבנה שסופן הוא מדינה חשוכה ושונאת תרבות, המצפה מאמניה לקוד התנהגות אחיד, משפיל ואנטי-הומני.

מדינה שתאסור על מוסדות ציבוריים לשכור את שירותיהם של אמנים שלא שירתו בצבא (או בשירות לאומי) גרועה בדיוק כמו מדינה שתדרוש מאזרחיה להצהיר נאמנות לשלטון או כזו שתחקור את מקורות המימון של תנועות לשמירה על זכויות אדם. אה, שיט, אנחנו כבר שם. ועדיין, להוציא את זאב נחמה מאתניקס ואביב גפן ועברי לידר מפי מנהליהם, אף אחד מהאמנים בסדר הגודל שלהם לא פצה פה, אף אחד לא מחה. בשדרות רוטשילד בתל אביב או ברחבת המוזיאון לאמנות בעיר תמיד תמצאו את יורם קניוק ודני קרוון. את שלמה ארצי לא.

אפשר היה לחשוב שברגע שהמדינה תגיע גם לפרנסתם של אמני ישראל עצמם, מישהו בסדר הגודל של ארצי או יאיר לפיד (אחד שמקבל תמלוגים מאקו"ם, להזכירכם, גם אם זה על "גרה בשינקין") יקום ויגן על החברים המוכים שהועפו מאירועים כי לא שירתו או לא סיימו שירות בצבא. אפשר היה להאמין שככל שהשמיים מעל הדמוקרטיה הישראלית מתקדרים, כל אותם קולות גדולים שמככבים כתשובות במשאלים "מה ישראלי בעיניך?" היו קמים ואומרים "ישראלי בעיניי זה לאפשר לאמן שהשתחרר כחוק מצה"ל על סעיף רפואי להתפרנס ביום העצמאות".

כבר הפסקנו לצפות מהם להגיב על תקיפה בעזה או רצח בגלל מקום חניה. כבר הפסקנו לצפות מהאמנים שלנו לעמוד בסטנדרט הבינלאומי של ברוס ספרינגסטין, ניל יאנג, ארקייד פייר, איאן בראון ועוד. לכן גם הפסקנו להקשיב להם: אם כבר אתם לא אומרים כלום, עדיף כבר ללכת לאמנים שעושים שמח. בפתח אנתולוגיית רוק ישראלי חדשה, שיצאה זה עתה, כתוב: "בגיל 50 הרוק העברי חי (גם אם לא בטוח שבועט)", וזה עוד מאוסף שנועד למכור את הרוק הישראלי, כן? אגב זה לא "לא בטוח". בטוח שהוא לא בועט, ספק אם הוא חי.

גם האמנים מהז'אנר הים-תיכוני מפספסים את ההזדמנות החד-פעמית להנציח את מעמדם כאמנים בעלי קצת יותר מגרון נקי וכישרון להביא אנשים לרקוד על שולחנות. גם אייל גולן, למשל, היה צריך לעבור "הלבנה" על ידי שר הביטחון לשעבר בנימין (פואד) בן אליעזר כדי להסתדר עם קצין החינוך הראשי, שדרש לא לאפשר לו להופיע בפני חיילים עד שלא יוסדר שירות המילואים שלו. עכשיו, כשהוא אחד הזמרים המכניסים ביותר בישראל, הוא יכול לחזור אחורה ולהסביר שאת החיילים בשטח לא מעניין מי מהזמרים שהוא אוהב שירת בצבא וכמה זמן והיכן. הם רק רוצים לשמוע מוזיקה.

"אתה ואני יכולים לכתוב מאמרים כל היום", אמר בייאוש לוואלה! תרבות אחד האמנים האמיצים בישראל, שתמיד היו ראשונים לדבר בנושא הכאוב הזה. "עד שלא יבוא אמן בסדר הגודל של שלמה ארצי ויגיד מה דעתו בנושא הזה, שום דבר לא ישתנה". האמת העצובה כאן היא כפולה: גם אם שלמה ארצי ידבר, ייתכן שהדברים שלו כבר לא יעזרו. זו ישראל 2011.

אבל יתכן שתהיה לדברים השפעה. יתכן שהגעה של ארצי לכיכר רבין להפגנה של אותם עשרות האלפים שמחו נגד ועדת החקירה לבדיקת מימון ארגוני זכויות האדם היתה מהדהדת. יתכן שהיא היתה מביאה לסופו של האבסורד המביך הזה, שהופך את הפרלמנט הישראלי לבדיחה מטופשת על חשבונה של התרבות העלובה שלנו, תרבות של אמנים שמבקשים לדעת מי עוד מתראיין לצדם לכתבה בנושא כה חשוב כי הם מפחדים לעמוד על האג'נדה שלכאורה יש להם לבדם, נתונים לסקילת הטוקבקים.

אם אהוד בנאי או ברי סחרוף יעמדו ויגידו שאין שום הבדל בינם לבין עברי לידר, אם הם יצהירו באופו שאינו משתמע לשני פנים כי אם הוא לא יוכל להופיע בפני חיילים אז גם שניהם לא מוכנים לעשות כן, משהו ישתנה פה. אבל עד שזה יקרה, אמנים יקרים, איבדתם את זכות הקיום שלכם. בפעם הבאה שאתם מגיעים בדרישות לתמיכת המדינה במוזיקה פופולרית, תזכרו שברגע האמת לא עמדתם לצד הקולגות שלכם והקהל שתלה בכם תקוות ובגדתם באתוס ההומני שבגללו מוזיקה היא הדבר הכי נפלא בעולם. בפעם הבאה שתבכו על כמות ההשמעות הנמוכה והאין-השקעה בכם, חפשו את החברים שלכם. תמצאו אותם במאורה האפלה של הניוון האידיאולוגי בה אתם חיים.