לחן עבודה: על תופעת הזמרים יוצרים במוזיקה המסתלסלת

הבדל אחד משמעותי ניכר בשנים האחרונות בתעשיית הענטוזים לעומת העבר. חלוקת העבודה והטריטוריות השתנתה. זה קרה במקביל ללידת המושג "טאלנט": זמר סלסולים עכשווי הוא כבר לא רק זמר מבצע; היום הוא חובש את כובע הזמר יוצר.

רוב הקרדיט לשינוי הזה מגיע למשה פרץ. הצלחתו היא גורם מרכזי לכך שיותר ויותר זמרים כותבים ומלחינים את השירים שלהם. מה שנקרא תופעת העדר, רק שהפעם זה דווקא מבורך. דודו אהרון, נאור אורמיה ועוד הפכו את יוצרי השירים – המלחינים והכותבים – להרבה פחות עסוקים מבעבר. התלות הטוטלית בהם נגמרה, לפחות באופן חלקית. זאת משום שגם זמרים ותיקים יחסית שלפני כן התמקדו בביצוע בלבד אזרו אומץ להלחין ו/או לכתוב. הבולטים שבהם הם ליאור נרקיס ואייל גולן, שאצלו זה רק עניין של אומץ מכיוון שבתחילת הקריירה שלו הוא כתב והמגירה שלו היתה עמוסה בטקסטים. באלבום הראשון שלו "לחישה בלילה" הוא כתב את המילים לשיר הנפלא "כמו רוח סערה". מאותו אלבום הוא לא חזר על המהלך ורק לאחרונה, עם הביטחון ועם הביסוס של מעמדו, הוא שב לכתוב ואפילו להלחין.

ההתמקדות בתפקיד אחד, שאפיינה עד עכשיו את התחום, לא היתה מקרית. היא הגיעה מתפיסה שתקיפה לההרבה היבטים של החיים – הפוקוס. כדי להצליח במשהו, עליך להתמקד: לחדד את היכולות ולפקס את הכוח והכישרון למקום אחד. התפזרות על פני כמה תחומים עלולה להיות בבחינת תפסת מרובה לא תפסת, כי תחום אחד בא על חשבון השני. הגדולים ביותר, זוהר ארגוב, חיים משה וישי לוי, שרו בלבד. את הכתיבה וההלחנה הם השאירו לאחרים. ולראיה, זה הצליח להם.

לעומתם, אבנר גדסי שגם הלחין לא מצא את עצמו בין הזמרים בפול טיים ג'וב. כמלחין הוא נתן מנגינות ענקיות שלו לאחרים, בהן "נכון להיום" לזוהר ארגוב, אך כמבצע הוא לא ממש היה זמר באותה שורה עם בני דורו. גדסי הוא מקרה יוצא דופן, בין היחידים שהעיזו להיות זמרים יוצרים. אבל בשורה התחתונה הוא הוציא פחות אלבומים מאחרים ומאוד יתכן שהדבר נגזר מהיכולת שלו ליצור. בגלל שהוא תלוי בעצמו ולא יכול ללחוץ על הכפתור "יצירה", אלבומיו ייוצאים בקצב איטי יותר. בחישוב גס של הפקה/מוצר/קהל, העובדה שגדסי הוא גם מלחין, פגעה בו כזמר. וזאת על אף שגם כזמר וגם כמלחין מדובר באחד מענקי כל הזמנים.

טענה כזאת נשמעה גם כלפי ענקים אחרים. אפילו על פריד אל-אטרש נאמר שנגינתו הפנומנלית על העוד, באה על חשבון השירה שלו. זאת הסיבה שעבד אל-חלים חאפז, שהתמקד רק בביצוע, נחשב לזמר יותר טוב בעיני רבים.

בתנועה הנוכחית, קשה עדיין לקבוע האם ההתנסות ביצירה פגמה ביכולת ביצוע השירים. נכון לעכשיו, לא מדובר במהלכים קיצוניים במיוחד. ליאור נרקיס עושה את זה בנגיעות די מוצלחות ובמקביל עדיין משתף יוצרים אחרים בהפקות שלו. אצל קובי פרץ, לעומת זאת, הלחנים שכתב בהחלט פגמו ביכולתו כמבצע. אייל גולן מלחין יותר טוב מאשר כותב מילים. ואילו מושיק עפיה עד כה מעדיף להיצמד לנוהל הרגיל ולהישאר בעמדת הזמר המבצע.

מה שבטוח הוא שחלוקת העבודה הקודמת כבר לא משפיעה על הזמרים. היום הם מנסים יותר ויש לכך השפעה טובה שכן היצירה האישית מולידה ייחוד. גם אם בינתיים "כל השירים נשמעים אותו דבר", טביעת היד האישית נשמעת ועושה את ההבדל. ברור שהעובדה שהזמרים מתיישבים לכתוב ולהלחין עדיפה על האפשרות השנייה של לקיחת שירים מאותם יוצרים שוב ושוב, אבל חשוב לזכור שזו האחרונה היא מה שמאפשרת לזמר להתמקד בשירה. כך שכמו בכל דבר החיים, דרך האמצע היא הסוד להצלחה: יצירה אישית תוך שיתוף פעולה עם מגוון יוצרים - זה השילוב המנצח.

מילים: עינת הולנדר, לחן: יוני רועה

ילד מוכשר עם קול פעמונים ואפילו טכניקה מצוינת, שבמקום לפתח את המתנה שניתנה לו, מעדיף להתחיל את הקריירה בגיל צעיר. חבל מאוד. בפח האשפה של ההיסטוריה זרוקים המון ילדי פלא, בעיקר זמרים. בז'אנר הסלסולים, הפח הזה גדול במיוחד מסיבה פשוטה: בגיל 13-14 הקול משתנה. בעוד כמה שנים זה לא יהיה אותו זמר בכלל. הקלטות והופעות עלולות לגמור לו את הגרון. תשאלו את שריף ואת דודו טסה. תנו לילד לגדול בשקט.

מילים ולחן: צליל קליפי

הנה מגיע שם לבורסת הזמרות החדשות הרותחת בתקופה האחרונה. שמה: צליל קליפי והשיר הראשון שלה כולו רעש וסלסולים. קליפי נותנת בראש עם ביצוע חזק, בוגר ומהודק. למרות זאת, בביצוע ובעיקר בשיר עצמו, חסרה עקיצה. אין מהלכים מעניינים. היא הולכת "דוך" עם הקצב בלי לענטז אותו, בלי קריצה, ממזריות. המוצר חסר תבלינים.

לחן: ילמז טשצשמה ואוהד חסקי

הכנר הטורקי שלהט בתקופת הטברנות הטלוויזיוניות חוזר עם "נעימת האיכר" מתוך אלבום נעימות שאמור לצאת בקרוב. האיש שניגן את "נעימת השיכורים" הזכורה לטוב, יצר הפעם מנגינה קצבית והרבה יותר שמחה וגם היא מתאימה לתוכנית טלוויזיה או רדיו.

מילים: נסים מרי, לחן: אבי גוטמן

האזנה מדוקדקת ליניב הראל תגלה שיש בו את הייחודיות הדרושה להצלחה. הוא נמצא ממש בשלב התחלתי והטעויות אופייניות. השיר "איך" רגיל מאוד וחסר בו שפיץ. היצמדות שלו ליוצרים חדשים וניהול אמנותי חכם יכולים לעשות את ההבדל הדרוש.