זיכרון דברים: על הספר "סיפור השיכחה" של סטפן מריל בלוק

אם יש משהו שתרבות המערב לימדה אותנו זה שמוות הוא דבר הרואי ושמחלות זה איכסה. אף אחד לא ממש רוצה להיכנס לפרטים הפרוזאיים, המעיקים והמדכדכים שקשורים במחלה – התלות האיומה באנשים שסביבך, האובדן של תפיסת העצמיות שמסובכת כל כך בדימוי הגוף, הפחד והחרדה באשר לעתיד ולהתמעטות האפשרויות. כל אלו, בואו נודה, הם דברים שגורמים לנו לירוק שלוש פעמים ולהשליך מלח מעל לכתף רק לשם ביטחון. העיסוק האובססיבי ברפואה, בסדרות טלוויזיה העוסקות בה למשל, נועד בעיקר כדי לאשש לנו את התקווה חסרת הביסוס הגורסת שכל מצב רפואי הוא פתיר בזכות הרופאים הכל יכולים, וכמובן כדי לדחות את תודעת המוות עד כמה שרק אפשר.

"סיפור השיכחה", ספר הביכורים של סטפן מריל בלוק, מתעסק בגלוי במחלה, ובאחת האיומות שבהן: אלצהיימר. אם למרר את הגלולה עוד יותר – "סיפור השיכחה" עוסק בצורת האלצהיימר האכזרית יותר – אלצהיימר משפחתי שעובר במוטציה גנטית תורשתית, מתפרץ בגיל צעיר יחסית, מותיר עד עשר שנות חיים וסיכוייו של כל צאצא הנושא את הגן הם 50-50 שיחלה במחלה בעצמו. גם בלי ספולרים, ברור שהפי אנד לא תמצאו פה.

מריל עוקב אחר שלושה סיפורים שכרוכים סביב מחלת האלצהיימר כמו גם זה בזה – האחד הוא סיפורו של סת', נער מיוסר ובודד, שאמו נעלמה אל תוך האלצהיימר באופן פתאומי ומהיר ולאחריו היא הופכת לקליפה חלולה כמעט. נקודת המוצא של ההתמודדות שלו היא מדעית בעיקרה – הוא מדרג את תיפקודה של אימו בגרפים בביקורים שהוא עורך במוסד בו היא מאושפזת; הוא קורא על המחלה בכל אמצעים המודרניים שעומדים לרשותו, ויוצא למחקר משל עצמו בכדי לגלות את הגורם המשותף לפצצת הזמן הגנטית שמתקתקת גם בגופו ולמצוא לה תרופה.

הסיפור השני, סיפורו של אייבל, הוא מנקודת מבטו של גיבן, עכשיו איש זקן ובודד, שלאורך כל השנים היה מאוהב במיי, אשתו של אחיו התאום היפה והמוצלח. השניים, שנשאו מטען גנטי זהה, מנהלים חיים שונים באופן לא הוגן בגלל הפגם הפיזי של אייבל, עד אשר אותו צרור גנים תוקף את אחיו של אייבל והוא חולה באלצהיימר.

הסיפור השלישי שבוחר סטפן מריל בלוק לספר, הוא סיפור דמיוני, מעשייה שבעל פה על ארץ פנטסטית בשם איזידורה בה לכל התושבים אין זיכרון; מעין גן עדן של שוטים בו אין עבר ואין עתיד, יש רק הווה. הסיפור הומצא על ידי הענף המשפחתי הגנטי הפגום שהפיץ את האלצהיימר מסוג זה לצאצאיו; ומשמש משהו בין הסבר קלוקל למקור נחמה עבור אלו שצופים חסרי אונים בבני משפחתם שוכחים מי הם, שוכחים את עצמם, עד אשר הם שוכחים לחיות. הסיפור של איזידורה עובר מדור לדור, ומסופר לילדים כדי שיידעו מה צפוי להם.

בגב "סיפור השיכחה" מצוין שזהו "רומן אופטימי על אלצהיימר", את הקביעה הזו אולי כדאי לסייג – זהו רומן מעניין על אלצהיימר, רומן שמציע זווית התבוננות מיתולוגית על מחלה, ורומן שיש בו השלמה עם פגם גנטי מתסכל ונטול מזור. מכאן ועד לאופטימיות, עדיין יש מרחק. וזה בסדר גמור – לא כל ספר צריך להיות אופטימי, וז'אנר ספרי התחשוב-טוב-יהיה-טוב כדוגמת "הסוד" או "לאכול להתפלל לאהוב" יכול להיות מדכדך לא פחות מרומן על אלצהיימר.

אם יש דבר שמתנגש חזיתית עם תאוריית האופטימיות שכריכת הספר מבטיחה ולא בדיוק מקיימת, הרי שזו הסימבוליקה של שמות שתי הדמויות המרכזיות. אייבל הגיבן שמתחרה עם אחיו, הוא הלא "הבל" בעברית, ואחרי שמו משתרשר הסיפור על קין והבל שני האחים התנ"כיים החיים תחרות שמסתיימת ברצח המקראי הראשון. מי ששורד בתחרות הרצחנית על לבה של מיי הוא אמנם אייבל, אבל אות הקין בצורת האלצהיימר ממשיך את דרכו לאורך הדורות.

גם סת' הצעיר הוא חלק ממשפחת האלצהיימר הנושאת את אותו אות קין גנטי; שת המקראי, שבתעתיק אנגלי שמו נכתב בדיוק כמו סת' (Seth) היה בנם השלישי של אדם וחוה ונולד לאחר מותו של הבל. אם ללכת בעקבות הפרשנות הזו, הרי שסיפורו של סטפן מריל בלוק מהדהד בכמה וכמה סימנים לסיפור החטא הקדמון והעונשים השונים שניתנו לבני האדם בעקבותיו. הקו הזה, שלא נראה כאקראי בהסתמך על הנטייה של בלוק בספר זה למיתיזציה ולשימוש בסימבוליזם, הוא מטריד לכל הפחות ולא אופטימי בעליל.

קריסת האופטימיות המובטחת לא פוגמת בהיות "סיפור השיכחה" רומן ביכורים של סופר צעיר (יליד 1982) ומבטיח, שיש לו נטייה להעמקה בפרטים, תנופת דמיון לא מבוטלת ורגישות לפרטים היוצרים עולם שלם. הסופרלטיבים המורעפים על כריכת הספר אולי מוגזמים מעט – "כתיבה אמיצה ומקורית כשל נבוקוב או פוקנר" כפי שנכתב באינדיפנדנט למשל – אבל עדיין מדובר בספר מעניין ויוצא דופן שמושך את הקורא באמצעים אמנותיים שונים עד לסוף שיש בו התרה קלאסית ותחושת קתרזיס. כשמדובר בספר שכל כולו סובב מחלה שעדיין לא נמצאה לה תרופה, מדובר בלא מעט בכלל.