גוגול בייבי: על ההופעה של גוגול בורדלו

בלא מעט ברים מקרינים על מסך ערוצים במצב Mute. לפעמים אלו ערוצי אופנה, לרוב ערוצי ספורט ויש כאלו שמקרינים את MTV HD ושם, ברצועת ההופעות החיות, אפשר לראות מדי פעם גם את גוגול בורדלו במצב אילם לגמרי. זה לא רע כל כך: לא בגלל שהמוזיקה של בורדלו נוראה, ממש לא, אלא כי האנרגיה התנועתית שלהם מצליחה להשפיע גם כשאי אפשר לשמוע ולו צליל אחד מהגיטרה החשמלית המבריקה של אורן קפלן וגם לא ציוץ אחד מהגרון המגוון של הסולן יוג'ין הוץ. אחרי לא מעט שבועות בהם ההופעה הזו השתקפה מאותו מסך טלוויזיה ברקע של מקום הומה אלכוהול, גוגול בורדלו פרצו אמש (שני) את המחסום ועלו לבמה אמיתית כשמסביבם מספיק שיכורים. והמוזיקה שיצאה משם תאמה את כל הציפיות מאותו מופע אילם.

למעשה, מי שציפה לשחזור של אותו המופע מהשנה שעברה די התבדה: נישאים על גבי עוד שנה של ניסיון מצטבר בבמות הפסטיבלים הגדולים בעולם, נראה שעוד משהו התיישר בבורג המחופף שיש בבסיס הלהקה הזו. נדמה שדווקא החזרה למועדון בסדר הגודל של הבארבי הביאה את בורדלו לתקשר עם הקהל באופן פיזי וחם יותר, בדיוק כמו שעשו בתחילת הדרך במועדונים הביזאריים של חלכאי ונדכאי ניו יורק.

בנוסף, הסט שהלהקה הציגה בשעה פלוס של ההופעה היה מחובר יותר לאג'נדה החברתית שהפכה את גוגול לתופעה כל כך מרתקת. ההופעה נפתחה עם צליל הרגאיי המרגש של "Tribal Connection", השיר שבו קובל הוץ שהעיירה שבה הם נמצאים היא לא הבית שלהם, כי במקום מוזיקה שבוקעת מהמכוניות, ישנו רק שקט רועם. זו היתה הצהרת הכוונות של גוגול בורדלו: במקום שבו אין מוזיקה, אתה לא מרגיש בבית. גוגול בורדלו הגיעו כדי להביא את הבית שלהם לכאן.

לא צריך ביקורת הופעה ספציפית כדי להסביר שגוגול בורדלו הם חבורת נגנים ופרפורמרים נדירה שעיצבה מחדש את נקודת המבט על מוזיקה צוענית, Pאנק, סקא, רגאיי וכמובן השילוב ביניהם; כן צריך בשלב מסוים לראות אותם בפעם השנייה כדי להבין עד כמה הלהקה הזו גדולה מתווית ה"להקת הופעות" שהוצמדה לה.

גוגול בורדלו אולי מרוויחה את לחמה ובצדק דרך הרגליים והשואו, אבל אין שניה שהראש לא עובד בתוך המוזיקה שלה, מוזיקה שנולדה בתוך כור היתוך ניו יורקי בין אנשים שלא היה להם בית. ב-"Break The Spell", שמגיע לקראת סוף ההופעה, הוץ שר "אני עומד לשבור את הכישוף של העוני, אני עומד לשבור את הכישוף של האטימות" ומיד אחרי זה הלהקה מנחיתה כזו מכת הלם של רעש מהיר ואגרסיבי, שגם כישוף מבטון לא היה עומד בו.

הפעם השנייה מאפשרת להבין עד כמה הלהקה הזו חיה מחוץ לפרפורמנס של יוג'ין הוץ. גוגול בורדלו היא גם הבס הקשוח של תומס גובנה האתיופי, הכינור המהפנט של סרגיי ריבסב, כישורי האם.סי המעולים של פדרו אירזב מאקוודור וכמובן הגיטרה של אורן קפלן, שתפקידו בלהקה מזכיר את המעמד של ברי סחרוף במינימל קומפקט – מעין פיבוט מוזיקלי שמניע את החבורה ולמעשה נותן להוץ את כל החופש לדרוס את הבמה.

במעמדו כיום, ייתכן וקפלן הוא הרוקר ישראלי המצליח בעולם, שגם אם הוא נושם ואוכל את הצליל של גוגול בורדלו כבר כמה שנים, לא נשכח לו את הגיטרות המעולות של אלגנט ורמי פורטיס ב"שוטר, פושע והענק הלוחש".

בתוך הכאוס שיוצרת הופעה בטורים גבוהים כמו זו של גוגול בורדלו, לא ברור עד כמה המסר החברתי החשוב שלה עובר. אי אפשר למדוד האם אותו המנון קצת מגוחך וקצת ממכר של "Start Wearing Purple" הוא שווה ערך למשפט הכי יפה של הלהקה, "There are never good old days, they are now, they are tomorrow", מתוך השיר "Ultimate". אבל במקום שבו להקות מצליחות פחות מהם מאפשרות לעצמם להתמכר לאדרנלין שיש בטמפו גבוה ואינטנסיביות מקסימלית, הקסם של גוגול בורדלו נובע דווקא מההיצמדות למוטיבים שבכלל הניעו אותם להפוך להרכב וליצור מוזיקה. כמו ב-Pאנק אמיתי, המאבק של הלהקה הזו לא מת אף פעם, אלא חי מחדש בכל ערב. אם בדרך אפשר גם להשתכר וליהנות מזה, כנראה שלא צריך לבקש יותר.