יום האישה: על אבריל לאבין, ליידי גאגא וג'סי ג'יי

אבריל לאבין הסבירה שלקח לה שנתיים וחצי לכתוב את אלבומה החדש כי היא כותבת את המוזיקה שלה לבדה ו"צריכה לחיות כדי לקבל השראה". א-הא. אז כנראה שהשמועות נכונות ובקנדה אין הרבה חיים, כי שנתיים וחצי הן זמן כתיבה ארוך מדי עבור כוכבת מסוגה, ומה שמותר לסטארים כמו ג'סטין טימברלייק וביונסה אסור לכוכבות צעירות עם כישרון מוגבל. תוסיפו לתהליך שנה של עיכובים בגלל חברת התקליטים ועיסוקים כמו ליין בגדים ובושם שגבו מלאבין זמן נוסף, וקיבלתם כוכבת שנעלמה ואף אחד לא תוהה לאן. האלבום החדש שלה, "Goodbye Lullaby", אמור לשנות את המצב הזה. אם הוא יצליח בכך, זו תהיה הפתעה גדולה מאוד.

מעריצים של לאבין, אם נשארו כאלה, יאהבו את האלבום החדש. למה שלא יאהבו? אחרי הכל, הוא נשמע בדיוק כמו שלושת האלבומים הקודמים שלה. זה לא ייאמן שלאבין מדברת על שנתיים וחצי של כתיבה ואז מוציאה אלבום שמורכב בדיוק, אבל בדיוק, מאותה מוזיקה שהיא עשתה ב-2002. זה כל כך לא מעניין ולא חשוב. ולא שאי אפשר למצוא חן מסוים בחלק מהשירים – הסינגל, "What The Hell", שצועד השבוע במקום ה-13 במצעד האמריקני, ושיר נוסף בשם "Push", שהוא בהחלט שיר טוב שיכול להיות להיט – עושים את העבודה. אבל אבריל היא אלילת נוער שלא מצליחה להתבגר. בקליפים שלה היא עדיין שולחת אצבע משולשת למצלמה ועושה פרצופים מוגזמים, ואלה מחוות מרד סתמיות שבני ה 15, שהתרגלו לעולם של ליידי גאגא וריהאנה, לא קונים יותר. הסיכויים של לאבין – בחורה ששיא ההגנבה שהיא מציעה הוא פס ורוד בשיער – להתקמבק לסצינה שהשתנתה והפכה לנועזת בהרבה נראים וגם נשמעים כרגע נמוכים במיוחד.

אבריל לאבין, "Goodbye Lullaby" (לייבל: RCA)

וזה לא שליידי גאגא היא אייקון להתפאר בו. רמות ההתשה שהליידי מביאה את הקהל אליהן הן בלתי נתפסות ואין ספק שהגדשת הסאה היתה הביצה ממנה בקעה בטקס הגראמי האחרון. נודניקית. גאגא סובלת מצניחה במניות: ההופעה בגראמי לא היתה מספיק טובה, העניינים עם מדונה לא פתורים – ועם מדונה ממש לא מומלץ לריב – והסינגל החדש, "Born This Way", על אף שהותו בת השבועיים בראש המצעד האמריקני והיותו השיר האלף (!) שהגיע לראש המצעד הזה, איכזב רבים שציפו למוזיקה מקורית יותר מאלילתם.

הדיון סביב ההעתקה/השראה ששואב "Born This Way" מ"אקספרס יורסלף" של מדונה מקבל חיזוק משמעותי בקליפ שלו, שיצא ביום שני. הקליפ עמוס בריפרורים לקליפ הנהדר שדיוויד פינצ'ר ביים ל"אקספרס יורסלף", ויש בו גם ריפרור ברור לסצינות מ-"Human Nature" של מדונה. אבל חוץ מזה, גאגא מגישה 7:20 דקות עמוסות בכל השטיקים שפירסמו אותה: אימג'ים מקושקשים, עירום ומניפסט שטחי אך יפה בדרכו על טבע האדם – משהו שמדבר על דעות קדומות וליברליזם. ואם לחזור שוב לגיל 15, הרי שעבור נערה או הומו בגיל הזה מדובר במניפסט מלא כוח, כזה שראוי לחרוט על השולחן בזמן שיעור אזרחות.

הקליפ של "Born This Way" בסופו של דבר נחמד והוא משחרר קצת את גאגא ממצוקת התדמית אליה היא נקלעה. החודשים הארוכים שיעברו עד צאתו של האלבום החדש שלה (שיוצא ב-23 למאי) נותנים לה זמן להמשיך ולשפר אותה. בשלב הזה, גאגא צריכה אלבום מקורי וחזק מאוד כדי לעמוד בציפיות ולהצדיק את העניין הגדול שהיא עושה מעצמה. גם קורטוב של הומור עצמי לא יזיק לה - הגיע הזמן שמישהו יספר לה שלדעת לצחוק על עצמך היא יכולת חשובה וחיונית עבור כוכבת פופ. בינתיים, גאגא ממשיכה למכור את עצמה לעולם כמתת אל מודרנית. לאור התוצאות הבינוניות, כל מה שנותר להגיד לה הוא – את לא נולדת ככה. מדונה נולדה ככה, אבל גם את בסדר.

עניין המקוריות, או אי-המקוריות, בולט גם באלבום של זוכת פרס המבקרים של הבריטס לשנת 2011 ומי שדורגה במקום הראשון ברשימת ה-"Sound Of 2011" הנחשבת של ה-BBC, ג'סי ג'יי. על כתפיה של ג'יי מונחות ציפיות גבוהות מאוד והיא בהחלט מוכשרת ואמביציוזית מספיק כדי לעמוד בהן. אחרי הכל, בגיל 23 ג'יי כבר כתבה עבור כל כוכבי הפופ הגדולים ורשמה על שמה להיט ענק אחד ("Party In The USA" של מיילי סיירוס).

אלבום הבכורה שלה, "Who You Are", אינו אלבום מאכזב. יש בו את כל התכונות שהביאו לג'סי ג'יי את תשומת הלב האדירה לה היא זוכה. אבל אין בו מספיק מהן. ההאזנה לו מעוררת את התחושה שחסרה בהכנתו יד מכוונת שתעזור לג'יי להדגיש את צדדיה החזקים, הנועזים וההיפ-הופיים, ולוותר על הרגעים החלשים בהם היא נוטה לקיטש ונשמעת כמו ערבוב צעקני בין כריסטינה אגילרה למריה קארי. למרות שעל "Who You Are" חתומים מפיקים גדולים כמו ד"ר לוק, ההפקה בו לוקה בחסר – אין בו מספיק שירים עם סאונד מעניין ובאופן כללי, אין בו שום דבר מובחן מאוד. יתכן שהבחירה במפיקי פופ שרגילים לעבוד עם קולות קטנים והרבה אפקטים עבור זמרת סול עוצמתית כג'יי, שווקאליות היא הנכס הגדול שלה, לא היתה נכונה.

ההתחלה של האלבום חלשה במיוחד. אבל בשיר השישי, "Who's Laughing Now", שיר מעולה וחצוף, שמזכיר את החומרים הישנים של Salt-n-Pepa ואן-ווג, חוזרת ג'יי לעניינים בבת אחת ומוחקת בקלות את הרושם הרע שהשאירו חמישה שירים צולעים. כשהכל נופל לה במקום, ג'יי היא לא סתם עוד זמרת טובה – היא זמרת מצוינת שמדיפה ניחוחות של דיוות אורבניות כמו מרי ג'יי בלייג' ולוריין היל. גם אם אלבום הבכורה שלה לא יהיה, בסופו של דבר, מהחשובים שיצאו השנה, הוא עדיין אלבום ששווה האזנה. "Who You Are" מציג את מי שעשויה להיות אחד מהקולות המובילים של השנים הקרובות, ומכשיר את הקרקע לאלבום שני בשל ונפלא באמת של ג'סי ג'יי.

ג'סי ג'יי, "Who You Are" (ייבוא: הליקון)