פרק ראשון: מתוך הספר "מפתח לאבא"

בשדה התעופה, בדרכו בחזרה הביתה מחופשה, הוא עוצר בדוכן פירות וקונה אשכוליות, ומבקש שישלחו אותן אל בנותיו. בנותיו ימעדו על ארגזי האשכוליות שיחכו להן בחוץ כשיחזרו הביתה אחרי הלוויה שלו.

זה השבוע האחרון בחייו. האם הוא יודע זאת? ברגע מסוים, כן. כשאצבעו המורה נכרכת סביב ההדק של האקדח, הוא יודע זאת בוודאות. אבל לפני כן? אפילו רגע אחד לפני כן, כשהתיישב על הכיסא ואחז באקדח — האם ידע בבטחה? אולי כבר עשה זאת קודם, פעם אחת או פעמים רבות: אחז באקדח, טען את האקדח. ואז עצר בעצמו: לא. באיזה רגע הוא יודע שהפעם לא יעצור?
ומה עם האקדח?

האם היה האקדח מין גירוי מתמיד, פיתוי, כמו חפיסת השוקולד המוחבאת במגירה? האם חשב עליו יום?יום, האם נמשך אליו, האם נאלץ להתנגד לו? אולי המחשבה עליו הרגיעה אותו: זה בסדר, הרי תמיד אוכל לעשות את זה.

או שאולי בכלל לא חשב על האקדח ועל האפשרות להשתמש בו. היתה רק אומללות עמוקה, מתמשכת. מדי פעם צץ מין שביב של רעיון (אני רוצה לגמור עם הכול), וסו?לק תמיד כהרף עין (זה קשה מדי, איך אעשה את זה, רק המחשבה על זה מתישה אותי). ואז, יום אחד, ניצת השביב ולרגע אחד בער באש בהירה, רגע שהספיק להאיר לו את הדרך (אה, כן, האקדח. האקדח הישן שעל המדף בארון בין הסוודרים). הוא לא עשה את זה באותו יום. הוא גירש את המחשבה. הוא אפילו לא לקח את האקדח מהמדף, לא הסתכל בו, לא החזיק אותו בידיו. היה בכך כדי לרמז שהוא באמת חושב לעשות את זה, והרי זה לא משהו שהוא באמת תיכנן לעשות.

יש ימים שהאקדח ש??ר לו. בימים אחרים, רוב הימים, הוא אינו שומע אותו. אולי בימים האלה, החזקים יותר, הוא שוקל להיפטר מהאקדח. להביא אותו לחנות כלי נשק, להסגיר אותו לידי המשטרה. אבל אז ייוודע שיש לו אקדח, וזה לא העסק של אף אחד. הוא לא רוצה להתמודד עם השאלות שלהם: איפה השגת אותו? כמה זמן הוא אצלך? ובאמת, כמה זמן האקדח נמצא אצלו? עשרים שנה? עשרים וחמש? ובכל השנים האלה מעולם לא ירה בו? אז מה מסוכן פה? איזה נזק כבר ייגרם אם ימשיך להחזיק בו, ייתן לו להתנמנם שם בין הסוודרים? הוא אפילו לא זוכר איפה מונחים הכדורים, למען השם. (אבל מיד, על כורחו, הוא נזכר: הוא יודע בדיוק באיזו פינה של איזו מגירה.)

לא נותר לנו אלא להתבונן בו מבחוץ. הוא לא מותיר שום רמזים, כל חייו הם רמז אחד גדול. על מה הוא חושב כשהוא מתעורר באותו בוקר אחרון, מתקלח ומתלבש לעבודה? הוא לובש חולצת כותנה מפוספסת בכחול ולבן, זוג מכנסי קורדרוי חומים, נעליים גבוהות חומות. סוודר קשמיר בצבע בז'. לא מזמן הוא התבדח עם בתו הבכורה שכל הבגדים שהוא קונה בזמן האחרון הם בצבע של נסורת. ומוטב ככה, הוא אמר, כי ממילא בסוף הם מתכסים בנסורת, מכל המכונות שהוא עובד איתן. ועכשיו הוא כבר התגלח, התיז אפטרשייב ולבש את בגדיו החומים?דהויים. הוא ניגש אל השידה ומילא את כיסיו: מטבעות, ארנק, מפתחות, ממחטה. אולי הוא חושב שהוא הולך לעבודה. או שאולי הוא יודע, מקווה, שבעוד ארבעים וחמש דקות הוא כבר ימות. זה יום שישי בבוקר. והוא פשוט עושה מה שהוא עושה בכל בוקר: מתכונן.

אולי הוא חושב על כך בדרך הארוכה מפתח הבית ועד לקצה השביל, שם מחכה לו העיתון. האוויר הקר והיבש לופת את צדי ראשו, והקרח מתבקע תחת רגליו כשהוא צועד בכבדות בשביל הזה, שהוא כבר בקושי יכול להרשות לעצמו. השביל הוא דרך עפר לא סלולה; בעיירה שלנו, כמו שאשתו תמיד אומרת, שביל עפר מנקר עיניים הרבה יותר מכביש סלול ומעוצב. שביל עפר מאותת שאתה אדם פרטי שמעוניין לשמור על פרטיותו. אי?אפשר לראות את הבית שלך מהכביש הראשי. החברים האמיתיים שלך, החבורה העליזה והמובחרת והנוצצת שקיבצת לך, הם כבר י?דעו שאתה שם, חבוי בין העצים, ואת הבורות והמהמורות בשביל שלך הם יכירו בעל?פה.

האם יש משהו מיוחד בעיתון? העמוד הראשי הוא היחיד שבא בחשבון, מפני שהוא משאיר את העיתון על השולחן במטבח מקופל מבלי לקרוא בו. עוד הפצצות. כל השבוע הוא ישב מול הטלוויזיה בערבים ובהה בשידורי החדשות. צילומים אילמים של בניינים בבגדאד, על חזיתותיהם מזגזגים בסחרור צלבים לבנים קטנים שלבסוף מתבייתים ומתמקדים במקום אחד. ואז רגע ארוך שבו רואים רק צלב לבן קופא במקומו; ואז הבניין קורס, בלי צליל, בלי עשן או הבזק אור, פשוט צונח ארצה. וזהו זה. המסך משחיר; המצלמה אינה מתעכבת להתענג על החיזיון. ואז עוד בניין, עוד פיצוץ מצולם: אנחנו משתלטים על כל המקומות האלה, בהתמדה וללא מורא. אנחנו רודפים אחרי הנבלות האלה ותופסים אותן.

על מה הוא חשב בשבוע הזה, כשצפה בצילומים האלה שוב ושוב? בבניינים הדוממים שפשוט קורסים אל תוך עצמם. העמוד הראשי של העיתון מלא דיווחים על המלחמה. אבל אין בו שום דבר חשוב אחר. שום קריסת שוק. שום דבר שיוכל לאותת, ישירות או בעקיפין, שהוא עומד להפסיד יותר מכפי שכבר הפסיד ממילא, כלומר, את הכול.

ואולי זה העניין, אולי על זה הוא חושב, לא רק בבוקר האחרון הזה אלא כל הזמן: איבדת הכול, לא במכה אחת אלא בהדרגה, במשך שנים, חור קטנטן בשק של חול. אתה רואה את החור בבירור, אבל אין לך שום דרך לסתום אותו. איש חוץ ממך אינו מבחין בזרם הדקיק הזה, בצבע הנסורת, של החול הבורח מן השק, אבל עכשיו ניגר ממנו כבר כל כך הרבה חול, שהוא משנה את פניו, קורס. בסוף יבחינו בשינוי הזה. יתפסו אותך. ואז, ואז — אתה לא יודע מה אז. אתה לא רוצה להיות כאן כשזה יקרה.

הוא מכין קנקן של קפה רגיל לאשתו, ממלא ספל, לוקח אותו למעלה אל ארונית הלילה שלה. העובדה שהוא לא מכין לעצמו את הקנקן הקבוע של קפה נטול קפאין מעידה שכבר החליט — או על כך שבדרך כלל הוא מכין את הקנקן הנוסף הזה כשהוא יורד שוב למטה למטבח. ובבוקר הזה, הוא אינו יורד שוב למטה. הוא עומד ליד המיטה, בצד של אשתו, ומתבונן בה ישנה. הוא מתבונן בה זמן רב.

או שאולי הוא לא מתבונן. אולי הוא מניח את הצלוחית עם הספל על הארונית, והולך לקחת את האקדח, ויוצא מן החדר עוד לפני שהקפה חדל לרעוד בתוך הספל.

זה מה שעשה אבי. הוא קם, התקלח, התגלח והתלבש לעבודה. הוא ירד למטה והכין קנקן קפה, ובזמן שהמים רתחו הוא יצא החוצה והלך לאורך השביל להביא את העיתון. הוא השאיר את העיתון מקופל על השולחן במטבח, מזג קפה לספל, לקח את הספל למעלה והניח אותו על ארונית הלילה של אמי. היא עדיין ישנה. ואז הוא הלך לחדר העבודה שלו, סגר את הדלת וירה בעצמו.

אמי שמעה צליל נפץ. היא כבר קמה, והיתה בדרכה לחדר האמבטיה. הקפה לא היה חם; למרות זאת היא שתתה אותו. כשגמרה להתלבש, היא לקחה את הספל הריק למטה למטבח. הוא לא היה שם, אבל היא לא האמינה שיצא לעבודה בלי לומר שלום, ובכיור לא היו שום כלים של ארוחת בוקר. בדרך כלל היה מכין שני קנקני קפה, אחד גדול עם קפאין בשבילה ואחד קטן יותר, נטול קפאין, בשביל עצמו. אבל הקנקן הקטן היה ריק, קר, נקי. היא קראה בשמו. היא ראתה את העיתון על השולחן, פתחה אותו וקראה את העמוד הראשי.

היא עלתה למעלה אל חדר העבודה שלה, שליד חדר העבודה שלו, ופישפשה בארון בחיפוש אחר מפת שולחן שהתכוונה לגהץ. היא העמידה את קרש הגיהוץ וקראה שוב בשמו. השמיעה שלו היתה גרועה; לפעמים לא ענה לה כשקראה לו. היא ניגשה אל חדרו ודפקה על הדלת; היא פתחה את דלת.

היא מצאה אותו.

היא צילצלה לטד ט?ייסו?ן וביקשה שיבוא. היא צילצלה למשטרה.