בינונימוש: על העונה הנוכחית של "ארץ נהדרת"

הצפייה המשפחתית ב"ארץ נהדרת", מיד אחרי ארוחת השבת, היא חוויה די נעימה. הצופה מוצא את עצמו צוחק ומשתעשע, ובעיקר שמח לראות את האחיינים, את הדודים ואת ההורים המזדקנים מתקבצים עם הקינוח סביב הטלוויזיה, ונהנים ממוצר בידורי מהוקצע שמצליח לפנות לכולם. הילדים צוחקים מהחיקויים, ההורים שמחים מהחברותא המשפחתית, הסבא והסבתא אוהבים לקחת חלק בטרנדים העכשוויים, ואילו השאר סתם יודעים להעריך קומדיה קלילה ולפרקים עוקצנית.

כשהאלמנטים המשפחתיים מתפוגגים, לעומת זאת, והצופה לבד בביתו, "ארץ נהדרת" מספקת חוויה אחרת. כשהתוכנית נבחנת בסטנדרטים של איכות וניצבת בתחרות מול המיטב הטלוויזיוני, היא נכשלת בכל פרמטר וכמעט שאינה ראויה לצפייה. כמו כל תוכנית מערכונים ותיקה (ובראשם "סטרדיי נייט לייב" החלשה), גם זו מקרטעת ומתקשה להצחיק, נראית מאומצת ועייפה, ובעיקר הרבה מעבר לשיאה. "ארץ נהדרת", מתברר, ראויה אך ורק לצפייה קולקטיבית. זו אינה בשורה מחמיאה במיוחד, אבל בהחלט הישג לא מבוטל.

זה לא ההישג היחיד של "ארץ נהדרת". השבוע, למשל, במוסף גלריה של עיתון הארץ, בכתבה שדנה בהחלטה של משרד החינוך לחייב תלמידים ללמוד שירה בעל פה, קשת ליבליך הופיעה כדוגמה לנערה הישראלית המייצגת. ההופעה המפתיעה של "בת מצווש" בעיתון לאנשים חושבים רק ממחישה את ההשפעה של התוכנית על תפיסת המציאות בישראל.

הדוגמה האחרונה מגיעה מאהוד יערי, שהחותמת הרשמית לנזק התדמיתי שנוצר לו הייתה החיקוי המביך שנעשה לו בפאנל. זה לא מסתכם בזה. עד היום כשצופים בעודד בן עמי, עולה בדמיון תמונה של עוגייה ענקית. על אירי ריקין מ"בקרוב אהבה" קשה להביט מבלי להיזכר בחיקוי האדיר של יובל סמו, שהציג אותו כסוטה מזדקן.

קשה גם להאמין שלהקת סינרגיה תוכל אי פעם להתאושש מהרצינות התהומית שבה אסי כהן שר את שיריה המטופשים (והמופלאים) של להקת אפליקציה. מדהים לגלות שלא רק ש"ארץ נהדרת" עדיין מצליחה לייצר מונחים שהופכים לנחלת הכלל ולחלק מהז'רגון הישראלי ("פייסוש" הוא רק הדוגמה האחרונה), אלא אף מצליחה להכתיב חלק מסדר היום הציבורי.

מדוע זה מפתיע? כי המבקרים לא מפסיקים להתלונן. הם טוענים שזו לא באמת סאטירה אלא אך ורק פרודיה שטחית. הם מראים שגם כשהיא מנסה להגחיך את ליברמן, היא מחטיאה את המטרה והופכת אותו לגיבור תרבות בגלל ההגשה המשועשעת.

לטענתם, גם כשהיא מנסה להשחיל מסרים חתרניים, היא משכנעת רק את המשוכנעים, ורק מדגישה את הקוטביות החברתית ומנציחה את השנאה ואת תרבות התלונות שלנו. בנוסף, גם השינויים לעונה החדשה די מקרטעים. פבריציו קאנלי רק מנצל את בורותם של העוברים והשבים, קיציס לא משכנע כג'ון סטיוארט המקומי, והקידום לתכניה של הזכיינית קשת כבר עבר את הגבול הלגיטימי.

אז למה עדיין כל המשפחה שלכם נהנית בערב שבת לצפות ביחד בתוכנית די בינונית שסובלת מלא מעט בעיות? אולי בגלל שיוצריה כבר כל כך מנוסים ומיומנים בדרישות הקהל, עד שהם מצליחים לפגוע במדויק בכל האלמנטים הנדרשים. היומרות הן כבר לא ליצור עוד תוכנית מערכונים, אלא מוצר משפחתי מחבר ומגבש, בו כל אחד יכול למצוא את הפינה שלו. אבא ואמא לא מבינים מה מצחיק ברוואחל, אבל מאוהבים בפרלמנט של שאולי. סבא וסבתא אולי לא מבינים מילה ממה שאומרת קשת ליבליך, אבל אוהבים לראות את הנכדות נקרעות מצחוק. שאר המשפחה מתקשה לחייך ולא ממש מבינה מה מצחיק, אבל נגררת לקונפורמיזם. זה לא הרבה, אבל מספיק כדי לאחד עם שלם.