מחרטטים מהשטח: על הדרת המוזיקה המסתלסלת מתחנת גלי צה"ל

חשדנות ארוכת שנים מגיעה עכשיו לשיא - הסלסולים לא גרים יותר בגלי צה"ל. בהודעה רשמית של התחנה, נמסר שהתכנית "הולך בחצות", ששודרה מדי מוצאי שבת בשעה 23:00 בהגשת עומר בן רובי ובעריכת צורי רוקח, לא תשובץ יותר ואת מקומה בשלב הזה תופס שידור חוזר של סדרה עם יוני רועה. התכנית, שבמשך כחמש שנים (מתוך 25 שנות שידורה) היתה הבית הרשמי של הסלסולים, יורדת מלוח השידורים ובכך בעצם נותר הז'אנר ללא פלטפורמה אמיתית בתחנת הרדיו הצבאית. גם אם במקום זה יושמעו שירי סלסולים ברצועות אחרות, עדיין יש במהלך הזה משהו שהוא הרבה יותר משינוי בלוח השידורים - יש כאן אמירה.

גלי צה"ל מעולם לא היתה התחנה ששידרה בחום מוזיקה מעונטזת. זה תמיד הגיע בתחושה של עוונטה ואגביות, סוג של מס שפתיים, שלא לדבר על מה שקרה בגלגלצ. תמיד נראה לעין הבלתי מזוינת שהמוזיקה הזו היתה צריכה הנחתה מגבוה, איזשהו מהלך של פוליטיקלי קורקט כדי לקבל במה ראויה. גם היום לא יודו בפומבי בתחנה השלישית בדירוג ההאזנה בארץ, שהסלסולים תמיד היו עצם בגרון הגל"צניקי. ובכן, עכשיו לגרון הזה הרבה יותר קל.

אבל אל תצפו להפגנות. צורי רוקח ,שעשה עד היום עבודת קודש, לא יזכה לראות צמיגים בוערים מחוץ לתחנה במחאה. הייאוש מהממסד, וגל"צ היא היא הממסד, הוא כבר עובדה קיימת ומאותה סיבה שאין הפגנות בנושאים אחרים, אפילו חשובים יותר ממצב ההשמעות של המוזיקה המסתלסלת ברדיו, כך גם לא יהיו הפגנות למען הסלסולים. מצד שני, הז'אנר כבר למד להסתדר גם בלעדי גל"צ, כמו שהעם למד להסתדר בעצמו. הזוג הזה, הסלסולים והעם, הולכים ביחד לאורך כל ההיסטוריה של מדינת ישראל. בסופו של דבר, אימפריית הסלסולים הוקמה ללא עזרה ממסדית ואולי אפילו להפך. למרות זאת, עדיין מהרדיו של צה"ל, אפשר לדרוש שישאר נאמן לסלוגן הנצחי שלו: "גלי צה"ל, משדרים מהשטח".

כרגע, הטונים המשודרים מהתחנה הזו מצביעים על ניתוק מוחלט מהשטח. מדובר כאן ביחסים מאוד עדינים ומסובכים ולכן דרושה הצהרה ברורה מצד גל"צ בנוגע לכך, לכאן או לכאן. על אף שגטאות הן דבר פסול, מדובר בכורח הנסיבות: צריך רצועה אחת ברורה ומוגדרת, שתסיר את הספק. אחרת, צפויה המתיחות בין הצדדים, המוזיקה המסתלסלת וגל"צ, להימשך. אלא אם כן יש כוונה להפוך את היוצרות, כלומר להכניס את הרוק לרצועה אחת מוגדרת ובשאר שעות היום תשודר תמונת המצב המוזיקלית האמיתית של ישראל.

"אני לא מרוצה ממצב המוזיקה בגלי צה"ל באופן כללי ואני חושב שצריך להגדיל את הכמויות שלה", אומר יורם רותם, מנהל מחלקת המוזיקה בגל"צ בשיחה עם וואלה! תרבות. "אני אשמח אם יהיו עוד מסגרות למוזיקה, לאו דווקא למוזיקה הים תיכונית, אבל גם לה. מסבירים לי שבגלל שיש גלגלצ אז אין צורך בעוד מוזיקה ואני לא מסכים לזה. אני לא נגד המוזיקה הים תיכונית, להיפך. אני נלחם על המוזיקה בגלי צה"ל באופן כללי. הגשתי למפקד גלי צה"ל הצעה לתוכניות מוזיקליות בקטעים שונים, אבל לצערי לא נעניתי. את המוזיקה הים תיכונית אני משמר במסגרת הג'אמים והשידורים השונים".

מגל"צ נמסר בתגובה: "המוזיקה הים תיכונית יקרה לליבנו בגל"צ ואנו דואגים לשמרה במסגרות המוזיקליות הקיימות (תוכניות מוזיקה, הופעות חיות, ג'אמים באולפן וכו'). גל"צ נותנת ביטוי למוזיקה המזרחית כמו לכל סוג של מוזיקה אחרת".

(סייע בהכנת הכתבה: עינב שיף)

ישי לוי, "כשאת לידי", מילים: טל רביב לחן: תומר בירן

אחרי "חליק עם הבכי יא בינתי" שכתבו לשני יצהרי, חוזרים טל רביב ותומר בירן עם "כשאת לידי" והשורה "כי כשאת לידי, אז יא ווארדי". בניגוד ל"יא בינתי", הפעם "יא ווארדי" נשמע קצת מאולץ. ישי לוי מצידו, מוביל את השיר בבטחה ישר למותניים.

נתי לוי, "נוסע", מילים: אלונה בן עמי לחן: נתי לוי

מול ישי לוי, חוזר האח הסופר מוכשר, נתי, עם שיר חדש "נוסע" ומוכיח שלמרות הקשר המשפחתי, מדובר במוצרים שונים מייסודם. נתי לוי הוא אמן חושב שמדבר וכותב מהבטן. הוא מלחין מעולה ואפשר לשמוע את זה גם בשיר החדש. הכתיבה שלו לעומת זאת בעייתית. נתי צריך להתמקד בלחנים. כנראה שזה משפיע גם על הטקסטים שנכתבים בעבורו. את "נוסע" כתבה אלונה בן עמי שכתבה טקסט מעולה עם שורה לא לירית שחוזרת בכל פזמון: "אנסה ללדת אותך שוב בלי צירים". משפט תמוה שמסיט את האוזן משיר מצוין.

גיא יהוד, "מה שבא לך", מילים ולחן: גיא יהוד.

בגלל צבע הקול שלו והרקע המוזיקלי ממנו הוא מגיע, העבודה של גיא יהוד קשה הרבה יותר. הוא עלול להיות עוד אחד, ולכן צריך להעריך אותו מאוד על "מה שבא לך", שבו הוא נשמע מנסה ליצור משהו חדש, בין חפלה תימנית לפופ טורקי. בשורה התחתונה, התוצאה לא רעה בכלל ואפילו טובה.

חן עובד, "את" מילים ולחן: חן עובד

שיר קסום של יוצר מחונן שכדאי לשים לב אליו. עובד פועל מחוץ לאטמוספירה של התעשייה העכשווית והשיר שלו נשמע בהתאם. ב"את", עובד מתכתב עם תקופת הקסם של מועדוני הקצב בשנות השבעים, שנים שבהן הסלסולים והרוק חיו באותו מרחב בלי שום תחושת איום הדדית וזה מעולה.