נשיקה צרפתית: על הספר "יולנדה" של משה סקאל

חוויות חניכה הפכו במאה העשרים לז'אנר בולט בספרות ובקולנוע הצרפתי; כמו ב"שלום לך, עצבות" של פרנסואז סגאן או "חופשה בכפר" של לואי מאל. הנערים המתבגרים מגיעים לחופשה אצל האב, הסב או הדוד הרחוק והיצר הופך אותם בתוך תקופה קצרה מילדים לאנשים. הסקרנות הטבעית של בני העשרה מקבלת תמריצים גם מהשוני של המבוגרים מהם – הצצה נרחבת, לעתים מלווה גם בקשר ארוטי, אל עולמם של אנשים מדור אחר עם יצרים דומים. הטעימה הזו עוזרת להם להשלים את תהליך ההפיכה מילד/ה לגבר או לאשה.

משה סקאל לא גדל בצרפת. כשהגיע לפריס והתגורר בה הוא כבר היה בשנות ה-20 לחייו עם זהות מינית מגובשת. אבל כנכד לסבים וסבתות ששניים מהם הגיעו מקהיר ושניים מדמשק, שני מרכזים שספגו השפעה צרפתית כבדה במאה ה-20, התרבות הזו הייתה מוטמעת בו מילדות. לפיכך, "יולנדה", הרומן השלישי שלו, אולי נכתב בעברית, אבל הוא צרפתי לכל דבר. מומו/משמש, המספר, הוא נכדן של יולנדה ונור, האחת ממצרים והשנייה מסוריה. בילדותו מומו נקשר לסבתא יולנדה, שאימצה אותו אל חיקה לאחר שגירשה בנסיבות מסתוריות את סבא ז'ורז' מהבית ומעולם לא הסכימה לדבר על כך. מוטרד מהאירוע הזה, ששינה את מסלול חייו, מומו מנסה לפנות אל העבר ומביט גם אל ההווה כדי לפצח את החידה, כשבמקביל הוא מתחקה אחרי סיפור נסתר שכתב ז'ורז', סיפור שגם לגיבורה שלו קוראים יולנדה ומשלים עבור מומו עוד מספר חלקים בפאזל עד שהוא מגיע לפתרונה של החידה.

"יולנדה" הוא מסע הצדעה לגדולי הסופרים הצרפתיים, שסקאל אינו מתבייש בהשפעה החזקה שלהם עליו. כמו סבא ז'ורז' או סבתא יולנדה, גם הדודים אונורה (דה בלזק), גוסטב (פלובר) ומרסל (פרוסט) הם בעצם קרובים. יש להם חלק פעיל בעיצוב חייו, אישיותו ואפילו העדפותיו המיניות של מומו. הם נמצאים בגנים המשפחתיים, גם אם הם רק תמונות התלויות על הקיר בבית סבו (עמוד 58): "נדמה היה שסבא ז'ורז' קיבל בתורשה איזה דבר מכל אחד מהם: מדוד אונורה הוא ירש את התקפי החמה, את החולשה לנשים מבוגרות ממנו, את האשליה התמידית שהוא בדרך 'לעשות את המכה' ולהתעשר וכמובן: את החיבה לקפה. מדוד גוסטב הוא ירש את גילוי הלב, את החיבה לסיפורי זימה, את ההומור המפולפל ואת ההתרפקות על זכר האם. ומהדוד הצעיר, מדוד מרסל, הוא קיבל בירושה את אהבת הבדידות, את הבריאות הקלוקלת ואת אופן החשיבה המפותל, שלפעמים נדמה שאין לו סוף".

עם זאת, דומה שלמשפחת הדודים הזו השתייך עוד אחד, צעיר אפילו ממרסל – הדוד אמיל. הרומן שואב השראה מ"מדאם בובארי", "סדום ועמורה" ו"אבא גוריו", אולם יותר מכל הוא מזכיר דווקא את סגנונו ורוחו של אמיל אז'אר (רומן גארי). אז'אר הרבה לעסוק בחיבור בין צעירים לקשישים. הוא עשה זאת, כמובן, ב"כל החיים לפניו" הכבד (שגם גיבורו נקרא "מומו"), אבל גם ב"חרדתו של המלך סולומון" שנראה כי אליו קורץ "יולנדה". כמו אצל אז'אר, גם הגיבור של סקאל עסוק בניסיון להבין את ניתוקם רב השנים של שני קשישים שהקשר ביניהם היה הדוק, אך אהבתם הלא-שלמה גרמה להם להתפצל, וכמוהו מצליח סקאל לרפד את הסיפור שלו במעטפת של הומור דק, ומונע דיכאון גם כשהוא מדבר על נושאים טעונים כמו שואה, דחייה חברתית ומוות.

האם יש לראות בכך רמיזות לפלגיאט? לא ולא. סקאל, כאמור, אינו מתבייש בהשפעה הצרפתית ונוקב בפירוש במרבית השמות שבזכותם כתב את "יולנדה". יתרה מזאת, לולא ידענו את זהות המחבר, ניתן היה כמעט לחשוב שמדובר ביצירה מקורית של סופר פריזאי לכל דבר. השמות העבריים המעטים (שאול, חבצלת) מכותרים בשמות צרפתיים – אדמונד, אדוואר וכמובן ז'ורז', אונורה ומרסל. אולם מומו נותן לקורא להבין שהקרקע שעליה נבנה הסיפור היא תל אביבית, גם אם יש מספר אנשים שלא ממש השלימו עם המעבר לישראל עד יומם האחרון, כפי שמעיד סבא ז'ורז' (עמוד 64): "הסיפור שאני כותב מדבר על מישהו כזה, שכל החיים רוצה שיאהבו אותו, ובשביל זה הוא מוכן לאהוב כל החיים. הוא נולד בקהיר, אבל היה דווקא ממוצא אשכנזי. חשבת שהיו רק פרענקים בקהיר, מומו? אז תדע לך שלא. קהיר שבה גדלתי הייתה עיר קוסמופוליטית, זאת אומרת שהיו בה הרבה מאוד אנשים מכל מני ארצות, גם מאירופה. ודיברו בה הרבה מאוד שפות. לא כמו כאן, שכולם מדברים רק עברית".

"יולנדה" הוא סיפור מעולה בזכות הפלורליזם התרבותי המודגש שבו, התמהיל של ישן וחדש והמיניות הסטרייטית העדינה (עמוד 21: "השדיים שלה היו יפים כל כך, מנוקדים בשתי פטמות סגולות. השדיים היפים ביותר בעולם") שדווקא משביחה את הקרקע לנטיות ההומוסקסואליות של מומו/סקאל. כל אלה הופכים אותו לכזה שכדאי מאוד לקרוא. "הייתי יפה כמו ילדה", כותב סקאל בעמוד 16. גם הספר שלו כזה.