הסימפוניה הלא גמורה: על ההופעה של נינט טייב והסימפונט רעננה

מאז יצא למסכים, "ברבור שחור" הצליח להשפיע על עולם התרבות באופן רחב ודי מרשים. די להזכיר את הטרנד האופנתי בעקבות סרטו של דארן ארונופסקי, שמאיים לכלות כל פינה אפשרית עם בגדי רקדניות בלט שמשלבים עדינות ואופל כדי להבין את הקונספט, אבל זה לא נעצר שם: "ברבור שחור" אכן הפך לשחור החדש בכל הקשור להצגת טירוף, אובססיה ודרמה, כפי שהדגימה גם נינט טייב בהופעתה אמש (שני) בתל אביב עם הסימפונט רעננה, שהיה עתיר מאפיינים מאותו הסרט, החל מלבושה של טייב והדימויים הויזואליים של ברבורים שחורים במסך שמאחוריה.

בהתאם לכך, טייב, המשיכה את המגמה שאפיינה את ההופעות החשמליות שליוו את אלבומה השני, "קומוניקטיבי", ועשתה כל שביכולתה כדי להטריד את הקהל שהבטיחו לו נינט ומוזיקה קלאסית וקיבל בתמורה משהו אחר לחלוטין: תמהיל של תיאטרליות, אוונגרד מוזיקלי ובעיקר את אותו "ברבור שחור" שטייב, באומץ רב, זורקת בפרצופם.

התוצאה היתה מעט מבלבלת. לצד אותו אומץ וראייה אמנותית ברורה שמערערת את היסוד הבורגני שיש במקום כמו המשכן לאמנויות הבמה, שם התקיימה ההופעה, השירים של נינט – כלומר האמנות עצמה – לא בהכרח דורשים את אותו טיפול, בוודאי לא בעיבודי המיתרים העמוסים של השירים. לכן ההופעה הורכבה מרגעים יפהפיים שנתנו פרשנות מקסימה לשירים שממילא היו טובים במקור ("אולי בחגים", "מדברים") לצד קטעים שבהם האינטנסיביות הכריעה לגמרי שירים מוצלחים.

יתרה מזו, היו בהופעה שירים שהתחילו מצוין ובשם אותו חזון קרסו למשהו שטשטש את האיכות שלהם – "שלווה" ו"כך היה תמיד" הם דוגמאות בולטות לכך. בנוסף, הגיע הזמן לוותר על "הכלה" עם הבורקס והעוף ו"היא יודעת", בכל גרסה שהיא, כולל במקלחת – הם לא מלמדים דבר על נינט טייב 2011 והם רק מפריעים לה להשיל את העודפים האחרונים שמפריעים לה להפוך לאמנית שלמה באמת.

לצד הרגעים הפחות טובים של המופע הזה, שטוב עשתה טייב שהחליטה להעלותו באופן חד פעמי, אפשר היה ללמוד שני דברים חיוביים בכל זאת על הזמן שעבר מאז יצא "קומוניקטיבי", ועל הדיון המעט מגוחך שליווה אותו באשר ל"אותנטיות" של טייב כיוצרת. ראשית, הטקסטים שכתבה לאותו אלבום מחזיקים מעמד וגם הלחנים המקוריים שלהם עדיין שווים את השבחים שקיבלו בנובמבר 2010.

שנית, גם אם הדרמטיות של טייב האפילה לפעמים על המהות עצמה, כדאי להעריך אדם שעלה על במה עם פוטנציאל כה משעמם כמו זה של האופרה הישראלית והפך אותו למגרש משחקים מגוון של תנועות ומחוות פיזיות, שאולי הוציאו לקהל את העיניים מדי פעם אבל לפחות אלו לא נעצמו. במובן הזה, הוויכוח על "נינט אמיתית כן/לא" צריך להיאסף אל אבותיו.

באחד הרגעים היפים של ההופעה, ביצעה טייב את "Non, je ne regrette rien" של אדית פיאף, שיר שהיא נוהגת לבצע בהופעות והפעם העיבוד הקלאסי עשה עמו חסד. לפני שביצעה אותו, הסבירה טייב שהשיר מייצג את המוטו שלה בשמונה השנים שעברו מאז זכתה ב"כוכב נולד" – אין חרטות, אין הסתכלות לאחור. גם אם המופע של טייב והסימפונט לא יירשם כנקודת שיא בקריירה שלה, אין כל סיבה להתחרט עליו, אם תמשיך להפגין את האומץ האמנותי שלה, אך לא על חשבון המתנה הגדולה שלה – הכישרון לרגש ולגעת באנשים. כך, בניגוד לברבור השחור והסוף הטרגי שלו, לטייב יהיו עוד עשרות הזדמנויות להראות עד כמה היא חשובה לתרבות ישראלית.