קורבנות אופנה: על "טריני וסוזנה עושות את ישראל"

הפרק הראשון של טריני וסוזנה, ששודר אמש (חמישי) בערוץ 10 אחרי מסע פמפום אגרסיבי (שעורר את החשד שחייו של הערוץ תלויים בהצלחת התוכנית), דמה במידה רבה לאישה שמכלה את ימיה בעלעול במגזינים וברכישות יקרות של אופנה, מתוך כוונה מלאה להיות מעודכנת. לכאורה, יש לה את כל הפוטנציאל הנכון: המותג, התקציב, הרצון. בקיצור, כל מה שאמור להפוך אותה לאופנתית ומסוגננת. בפועל, זה לא קורה, והיא עדיין פחות זוהרת ואטרקטיבית מהדוגמניות בעמודי הפרסומת.

זה בדיוק מה שקרה אתמול. לערוץ 10 יש את המותג (טריני וסוזנה), יש את התקציב לתוכנית פריים טיים ויש את הרצון ליצור להיט מרגש ועכשווי, אבל שום דבר מהכוונות הטובות של "טריני וסוזנה בישראל" לא הצליח להתרומם מעל לאוסף שנינויות קולעות למחצה של זוג בריטיות מתנשאות בלבנט העצוב. גרוע מכך, בסופו של דבר לא נוצר שום מהפך משמעותי לאף אחת מהדמויות שלקחו בו חלק. אם כבר, התוכנית הצליחה להחטיא את כוונתה המקורית – לגרום לאנשים להתלבש טוב יותר.

נוסחת הבסיס של התוכנית היא פשוטה. בניגוד לתוכניתן של טריני וסוזנה מה-BBC, "מה לא ללבוש", כאן צועדות השתיים ברחובות עיר ישראלית (תל אביב נבחרה לפרק הבכורה) וצדות מקרים מעוררי רחמים של סגנון מתוך כוונה לבצע מהפך בחייהם. לאחר מכן, בתוך חמש שעות של ייעוץ סטייל, עיצוב שיער ולא מעט שיחות פסיכולוג, אמורות השתיים להביא לשינוי משמעותי בקרב הטרף שלהן. בסיום התוכנית, עולים המתהפכים על מסלול של תצוגת אופנה, כדי שעדר משפחתם, הקהל והם עצמם, יוכל לחוות במהפך. לשמחתן הרבה של טריני וסוזנה, ישראל מצטיינת במקרים רבים של זלזול בוטה כלפי כל דבר המריח מאופנה, בעיקר משום שאזרחיה עסוקים בדברים החשובים בחיים - כמו לכלות את זמנם בגזענות פושעת או לרסק את מערכת החינוך.

ובכן, דבר אחד לא לקחו בחשבון יוצרי טריני וסוזנה, בדיוק כמו אותה קוראת מגזינים. מילא שהשימוש בטריני וסוזנה כבשורה זה כמו לקרוא את הגיליונות של העונה הקודמת, אלא שיומרה היא בעיה מסוכנת פי כמה. באופן שאף אחד לא יכול להיראות בחייו האמיתיים כמו בהפקת אופנה – וסודם של מגזינים הוא להדגיש את הפער הזה ובכך לייצר תשוקה - כך מגוחך הניסיון של המפיקים לעשות תכנית טלוויזיה שגדולה יותר מעצות ספורדיות על צבעים מחמיאים או גזרות מרימות חזה. 'טריני וסוזנה בישראל' היא פשוט כסות ססגונית בתואנה של תוכנית מהפך לפרינציפים שמובילים ספרים עלובי-נפש כמו באדולינה או האלכימאי. במילים אחרות - לתת לקהל חוויה של תהליך הארה, מהיר לפחות כמו שהוא שטחי.

המהות הזו משתקפת היטב בעריכה הרעועה של התוכנית, שלפרקים, נראתה כאילו שעורכי "הישרדות" מופקדים עליה: גם כאן המשתתפים מישירים מבט ומדברים אל המצלמה, גם כאן הם חווים כאבים אישיים, גם כאן העבר מונע מהם להשתנות. כמובן, שיחה של חמש דקות עם אחת הבריטיות מספיקה להם כדי להגיע לתובנה מרחיקת לכת על עצמם, שמביאה לאותו שינוי מיוחל. כמובן, כמו כל גילוי בסוף מסע שכזה, גם כאן האוצר היה בעצם בחצר הבית שלך.

השאלה למה צריך לעבור את כל זה במשך יותר משעה בשביל לקבל כמה עצות על סגנון, יכולה להיענות בקלות: באופן פרדוכסלי, מפיקי התוכנית פשוט בטוחים שאופנה היא לא מספיק חשובה – לא להם ולא לקהל בבית - כדי לבסס עליה תוכנית שלמה.

למעשה, דקות אחרי תחילת התוכנית, אחרי שכבר התרשמנו משפתן הלוהטת, הקולוניאלית והחצופה של השתיים, אפשר להבין ש"טריני וסוזנה" זו כלל לא תוכנית על אופנה: אופנה היא רדיקלית, פוליטית ועקרונית פי כמה מלהלביש אם חד הורית בבגדים אפורים במקום שחורים. אופנה היא אחד המבעים האנושיים הטהורים שיש, ואילו "טריני וסוזנה" היא ספק דוקו-סואפ, ספק גרסה אחרת לתוכנית דוקו-שקל על נשים שמנות והתמודדותן עם עירום.

מי שירצה לקבל מהתוכנית טיפים על "האם אדום מתאים לי" או להבין עד כמה שדוף מבחינה אופנתית הרחוב הישראלי וכמה חסרי אופי ושאר רוח הם הצועדים הרבים בו, יוכל לחלץ אותם בסופו של דבר מבין הפריימים התזזיתיים שלה. אפשר אפילו לקבל ממנה מושג מסוים על ערכם האמיתי של בגדים, וכמה כוח אוצרת הופעתו של אדם גם כשהוא מנסה שלא לייחס לה חשיבות.

אלא מה שמטריד יותר, הוא המטען הערכי שמביאות איתן טריני וסוזנה. אם מצמצמים את משמעות דבריהן, מגלים אסופת כללים שמתאימים לעולם שמרני וחשוך: לומר לאחת המתמודדות שהיא צריכה לרסן את התאווה החיה והמרתקת שבה, ולהתלבש באופן רך יותר כי היא אישה; לחנוט גברבר צעיר ובטוח בעצמו בבגדים "גבריים יותר"; או לציין בפני נערה בת 17 שמכנסיים קצרים עלולים לסבך אותה – הם כולם אקטים של מחיקת זהות, הדבר ההפוך לחלוטין ממה שטריני וסוזנה, או אופנה, אמורות לעשות.

ואם כבר למחוק זהות, לפחות שיהיה לזה ערך: כמחצית מהמשתתפים שעלו על המסלול נראו פחות אטרקטיביים מכפי שנכנסו אל התוכנית, או לפחות פחות אטרקטיביים מהמצופה. קורל, לדוגמה נערה מרשימה ונוגעת ללב, שרק רצתה להיראות כמו ריהאנה, סיימה בזכות השתיים כמו אישה בגיל המעבר שהתחפשה לוונדר וומן.

בדבר אחד צודקות טריני וסוזנה - לישראלים יש פיקסציה ובעיה עם אופנה. רבים מהם שונאים אותה וחוששים לאמץ איזשהו סממן חיצוני שעשוי להבדיל אותם מהרצף האפור של שאר האנשים שזהותם נטחנת בתוך הקיום הישראלי הבעייתי. אלא שספק גדול אם זו התוכנית שתציל אותם, או לפחות תקל על אלו שעדיין מתפללים בתוך תוכם, שיהיה להם קצת יותר חופש לחגוג את הבגדים המיוחדים שעל גופם.