תשמחו עלינו 2: הדברים הכי משמחים בתרבות הישראלית

אפילו בימי "דני הוליווד" המג'עג'עים, שני כהן הצליחה לנצוץ כמו יהלום לא לגמרי-מלוטש. היה ברור שהבחורה עשויה מהחומרים הנכונים – זמרת מעולה, אקספרסיבית ודרמטית בלי להיות מביכה, ומצחיקה שזה למות. מאז, היא הפכה לרכש הכי מתגמל של "ארץ נהדרת", ועם כל האהבה לאורנה בנאי ועלמה זק - היא בלי ספק השחקנית הכי חזקה שהיתה להם. בשיממון היחסי-הנשי שיש בתחום הקומדיה בארץ, שני כהן היא אחד הדברים הכי משמחים ומרעננים על המסך. אל תלכי לשום מקום.

הרבה אנשים תוהים מדוע יש כאלה שמתעקשים להמשיך לעקוב בהתלהבות אחר הספורט הישראלי למרות רמתו הנמוכה. מה שהם לא מבינים זה שרמת המשחק בכלל לא משנה. אחרי הכל, מה שבאמת כיף כאן זה לא הספורט עצמו אלא הקשקשת האינסופית סביבו.

הקשקשת הזו מתחילה בעיתוני הבוקר, ממשיכה במשדרי הרדיו בשעות בין הערביים ומסתיימת רק בלילה עם אחרונת תוכניות הטלוויזיה. והיא מענגת בגלל ההברקות הלשוניות והתככים הפיקנטריים, אבל בעיקר בגלל שהיא שואבת אותך למעין עולם מקביל עם חוקים משלו, שמשכיח לחלוטין את היקום החיצוני.

ומעל הכל, הקשקשת הזו משמחת בגלל שאתה יודע שהיא אף פעם לא תיגמר: הרבה דברים שמחים בעולם הזה באים ונעלמים, אבל לקשקשת הספורטיבית הרי אין סוף. משחק אחד יסתיים ומשחק אחר יתחיל, עונה אחת תיגמר ועונה אחרת תיפתח, והדברת תמיד תהיה שם בשבילה, ובשבילנו.

העונה הראשונה של רד בנד היתה כואבת מדי לרוק הישראלי מכדי להיות שמחה ומצחיקה. העונה השנייה, לעומת זאת, עשויה עד כה באמנות ודיוק שמאפשר גם להשתחרר מעט ולהשתעשע על חשבון החיה הפצועה הזו, תוך כדי עליית מדרגה ברמת התסריט והקריאייטיביות של צוות התוכנית. לא סתם ברי סחרוף בחר להתארח בתוכנית מתוסרטת לראשונה מאז הופעתו ההיסטורית ב"שוטטות" – האיש יודע לבחור את ההופעות שלו.

טוויטר כלשעצמו מלא באנשים מצחיקים בעיני עצמם ובעיני חבריהם המתלהבים יתר על המידה. רובי זובי, לעומת זאת, הוא פרש בודד של הומור מופרע ואקסצנטרי, שלא עובד בשביל אף אחד ולא דופק חשבון. הציוצים שלו זריזים, נורים בצרורות וכל אחד מהם מבריק ושערורייתי יותר מהשני. בתוך שיממון ה"ספוטד" והכאילו-מודעות עצמית המתישה של רוב הצייצנים – רובי זובי הוא הסיבה היחידה שלא למחוק את חשבון הטוויטר העבש שלנו.

"העיר מדברת אליך, כל שעליך לעשות הוא לשים לב לתרשים", אמרה טוני מוריסון. ותל אביב מדברת, היא רוחשת וצועקת ומלטפת ומחבקת ואוהבת ובשנים האחרונות יש לה יותר ויותר מדבבים. הרחובות מדברים במילים ובציורים שמופיעים על המדרכות, הקירות, עמודי התאורה, השלטים ישנים ושברי הבניינים. מחייכים אליך, קוראים את המחשבות, שותלים ספקות, מעלים חיוך ומודיעים לך שגם בשעה החשוכה הזו יש מישהו ער בעיר הזו שחושב את אותה המחשבה בדיוק.

עבור המשתמש הספורדי, זה שאינו מכור, הרגע שבו הוא שם את ידיו וריאותיו על מריחואנה שגודלה כהלכתה ושחפה מתוספים מזיקים למיניהם מזכיר את החוויה ששמורה להאזנה למוזיקת עם: שמחה שמקורה בעצב. לשם שינוי, הוא מתמסטל תוך שלושה פאפים ולא רק אחרי שהוריד חצי ג'וינט שלתוכו פורר רבע טולה. להבדיל מבדרך כלל, הוא נשאר ער כדי לחוות את החוויה ולא נרדם לחצי שעה של שינה טרופה שבעקבותיה הוא מתעורר לצלצולי רקות הולמות. אפילו העובדה שאם השיג את החומר, פירוש הדבר שקיימות לכל היותר שתי דרגות של ריחוק בינו לבין אדם שחולה במחלה נוראית – לא בדיוק וייב המומלץ לקחת איתו לריאות – מצליחה להישכח נוכח הרפיון המתפשט במצח, החזה המתרווח והחיוך המתמתח לרוחב הפנים. כן, כמו תגלית משמחת בשוק רווי פשפשים, מריחואנה רפואית היא פנינת ריענון קטנה ונדירה, הפסקה מתודית מתלאות היומיום, אושר שלא בא בכל יום אבל זורח על פני הבדרך כלל המשמים.

הדימוי של ישי לוי כרוקר אמיתי, כזה שחייו והאמנות שלו מתערבבים זה בזה באופן שהוא לפעמים מסוכן ואף ראוי לגינוי בהיבט הפלילי, השתלט לגמרי על הקריירה שלו עד שקצת שכחנו עד כמה שמחה הזמר הענק הזה מביא. הפן הזה באישיותו מתבטא כמובן על הבמה, שם לוי הוא סוג של פיט דוהרטי שגורם לאנשים לעלות על השולחנות ולשאוג "רקדי, ידך הניפי" ולצאת מהאולם בתחושה של התעלות. בין שלל החקיינים שקמו לו בז'אנר, לוי נותר נאמן לא רק למקצבים שהעלו אותו לגדולה אלא גם למניע הראשוני של הז'אנר – להרים את האווירה.