רווק פלוס זרג: ביקורת הסרט "רווקים לשבוע"

הפרשות, הקאות ואברי מין זכריים. אמנם יש ב"רווקים לשבוע" בדיחות פרועות על כל זה ועל עוד הרבה דברים וולגרים אחרים, ובכל זאת אסור להתבלבל – מה שעלול להצטייר למראית עין כקומדיה ילדותית הוא בעצם סרט בוגר ובעיקר עצוב ביותר.

העצבות נובעת מכך שהתסריטאים-במאים בובי ופיטר פראלי ממחישים כאן שאתה אולי מרוויח הרבה דברים כשאתה מתחתן, מביא ילדים לעולם ועובר את גיל 40, אבל אתה גם מפסיד בכך לא מעט, ולעולם כבר לא תוכל להשיב לעצמך את מה שאיבדת. באופן אירוני, הגיבורים של "רווקים לשבוע" מגלים את זה ומבינים כמה מוגבלות האפשרויות שלהם דווקא כשניתן להן חופש מוחלט.

הגיבורים הללו הם ריק ופרד (אוון ווילסון וג'ייסון סודיקס), שני אשמאים עם טבעת על האצבע וצאצאים שמחכים בבית, המבלים את כל שעות האור בחריצת לשון ועשיית עיניים לצעירות החולפות בסביבתם וגם לא מתביישים להחליף רשמים בקול רם.

החופש שלהם מגיע כשנשותיהן (ג'נה פישר וכריסטינה אפלגייט) מבינות שהפלרטוטים והחלומות בהקיץ של השניים כבר לא ייפסקו, ובעצת חברתן הפסיכלוגית מציעות פתרון קיצוני – לשחרר את הצמד חמד במשך שבוע משבועתם לשמור להן אמונים באש ובמים, ולאפשר להם להשתעשע כאוות נפשם עם נשים אחרות. ההנחה היא שזו תהיה עסקה משתלמת: הן יאבדו אותם למשך שבעה ימים, אבל יקבלו את השניים בחזרה כשהם משוחררים מכל טינה כלפיהן וכלפי מוסד הנישואים וכשהם שבעים מהרפתקאות מיניות.

זה נשמע הגיוני, אך גם קצת מוזר, אבל ריק ופרד, כיאה לשני גברים ממוצעים כשכמותם, ממהרים לקפוץ על המציאה. היתר הבנייה הזה נשמע להם כמו גן העדן בהתגלמותו: סוף כל סוף הם יוכלו לא רק לפלרטט על פרגיות אלא גם להציע להן הצעות קונרקטיות, ובמקום לשוב הביתה ולפרוק ביחידות את תאוותם לבחורות שפגשו במהלך היום, הם יוכלו להוציא לפועל את הפנטזיה בשיתוף עם מושא התשוקה.

בהתאם לזאת, יוצאים השניים לקרוע את העיר כאילו היו תלמידי קולג' בחופשה או חיילים ברגילה, אבל יש בעיה אחת – הם כבר לא כאלה. לנבוח זה דבר אחד, אבל לנשוך זה דבר אחר. כשאתה בורגני מנוון ורופס ומגלה שאתה בעצם לא יכול לצאת לצד חתיכות לפני שאכלת ארוחה טובה, ואז מתחוור לך שאתה לא מסוגל להרים את עצמך מהכיסא לאחר הסעודה הזו ושבאופן כללי מה שבא לך לעשות במיטה זה לישון, אז אתה מבין שאתה יכול לנבוח כמה שאתה רוצה, אבל כבר לא נשארו לך שיניים לנשוך.

האחים פארלי מתארים את תהליך הגילוי העצמי שעובר על שני הבוגדים בפוטנציה בצורה שאולי אינה עדינה, אבל היא חדת אבחנה ובעיקר נוגעת ללב. זה היה אתגר לעצב את שני הגיבורים, מפני שהם מסתירים רבות על עצמם, והיה צריך להחליט בקפידה מה הם יחשפו, איך ומתי. צמד הקולנוענים עמד היטב באתגר, ובכלל מפגין כאן יד אמן בכל הקשור לבנייתם הדמויות.

הדבר בולט בעיקר בכל הקשור לגלריית דמויות המשנה – הבסיס הדרמטי של הסרט היה מספק גם כך והאחים פארלי היו יכולים להרשות לעצמם לעצב את הדמויות הללו כקוריוזים או אתנחתאות ותו לא. בכל זאת, הם טרחו לשרטט אותן בקפידה כאילו שהיו לא פחות חשובות מהגיבורים.

כך, למשל, כמה מהסצינות היפות בסרט שייכות להיפסטר הצעיר הרב עם ריק על ליבה של מלצרית בלונדינית בת גילו, ואט-אט מתברר כי הוא מסתיר הרבה מרירות כלפי עצמו מאחורי הפוזה מלאת הבוז לזולת שלו. רגעים חזקים לא פחות שייכים להיפסטר המזדקן שמנסה לסייע לפרד ולריק במסע הכיבושים שלהם, ומתגלה כמעין שרלוק הולמס בכל הקשור לאיבחון בחורות לפי רמזים נסיבתיים בלבד. הוא מוסר את הדיאגנוזות שלו בפרטנות וללא סייגים, ובכך חושף אמיתית כואבות על המין האנושי וגורם לגיבורים להבין שאם זה שמסתובב בעולם, עדיף להם כבר להתמסר לאדם האחד שהוא שלהם מלכתחילה.

יש במחשבה כזאת משהו מיייאש וגם משהו מנחם, ובכל מקרה ברור שהיא פורטת על נימי הרגש. לא מפתיע שהפריטה הזו מגיעה דווקא מקומדיה פרועה של האחים פארלי. אחרי הכל, עוד בלהיט הפולחני ביותר שלהם, "משתגעים על מרי", הם התמודדו ברצינות עם השאלות העמוקות ביותר על שלבי ההתבגרות של הגבר, וכך הם עשו גם בסרטיהם הבאים, ובעיקר בפנינים "תקועים לנצח" ו"אהבה על הדשא".

בכלל, כפי שהוכיח ג'אד אפאטו, האיש שגנב מצמד הקולנוענים את הכתר בממלכת הקומדיה האמריקאית, הז'אנר הזה השכיל בדרכו הערמומית לחדור לנפש הגבר יותר מכל סוגה הוליוודית אחרת בשני העשורים האחרונים. מרשים מכך, הדבר לא בא על חשבון השליחות המרכזית של הקומדיה – להצחיק.

בהתאם לזאת, גם אם בסוף כל פאנץ' שבסרט מסתתרת עצבות, הרי שכל מה שמוביל אליו משעשע, ו"רווקים לשבוע" אף מתחרה ב"לזרום עם זה" על תואר המהתלה עם הכי הרבה בדיחות מצחיקות פר דקה בסביבה. רוב הדאחקות הללו יורדות מתחת לחגורה במובן המילולי של המילה, כולל סצינה אחת המציגה זרגים בצורה שטרם ראינו כמוה בתוצר של האולפנים ההוליוודים. הדבר גרם לכמה מבקרים (בעיקר בישראל) לבטל את הסרט, וזה עושה לו עוול.

אחרי הכל, הבדיחות הללו, גסות ככל שיהיו, פשוט מצחיקות, והרי גם צ'רלי צ'פלין קיבל בעיטות במפשעה והסוריאליסטים הצרפתיים התפלשו בפיפי וקקי. וחשוב מכל, אם "רווקים לשבוע" מבקש לעסוק בצורה חסרת פשרות במה שנמצא לגבר בין הרגליים, איך הוא יעשה את מלאכתו נאמנה אם לא יכוון את המצלמה לעבר הטאבו הזה?

בעולם של האחים פארלי, זאת לא בושה להגיד "זין" וזה לא ילדותי להראות אחד, והילדים האמיתיים הם דווקא אלה שמסמיקים מכך. אבל האחים פארלי כבר לא ילדים, ולכן הם מסוגלים להראות את האמת העירומה: אפשר להיות רווק לשבוע, אבל אי אפשר לעצור את קצב הזמן. הליבידו שלנו ימשיך לתת הוראות מסוג אחד, אבל שאר האיברים בגוף ייתנו הוראות סותרות יותר ויותר, וצריך לקבל את זה באהבה. זה קצת מצחיק וזה קצת עצוב, אבל יותר מכל, זה החיים.