בית המוות: טורניר סרטי הזומבים לקראת "המתים המהלכים"

זומבים אף פעם לא מתים – הם רק מתחלפים. כהוכחה לכך, מאז ש"ליל המתים החיים" של ג'ורג' רומרו הוליד למעשה את ז'אנר סרטי הזומבים ב-1968, בכל פעם שוטף את המסך מחדש גל של מתים-חיים. כעת אנו נמצאים בעיצומו של גל שכזה, ו"המתים המהלכים", הסדרה המדוברת שתעלה במוצאי שבת ב-yes, היא אולי הנציגה הבולטת ביותר שלו.

הזומבים המככבים בסדרה כה עוצמתיים, מקוריים ואפקטיביים, שאפשר לשכוח לרגע שהם בסך הכל נצר לשושלת מפוארת של מתים-חיים שאיימו לכלותנו. אז מבין הזומבים הללו, מי הרצחניים מכולם? הדרך היחידה לבדוק זאת היא לשחרר את כולם לחופשי, לאפשר להם לנגוס זה בזה ולראות מי שורד אחרון.

הטורניר מתחיל בעימות בין נציגים של שתי סדרות הזומבים הפוריות והמצליחות בהיסטוריה. האמת היא שדי בגיבורי "שחר המתים", הפרק השני בסדרת סרטי הזומבים של ג'ורג' רומרו, שהתרחש כולו בקניון, כדי לגבור על כל המתים-החיים שכיכבו בארבעת הפרקים השונים של "האויב שבפנים", סדרת העיבודים למשחקי הווידאו שהתרחשה במקומות שונים ומשונים. אחרי הכל, הזומבים ב"שחר המתים" נולדו מהתקופה האלימה ביותר בהיסטוריה האמריקאית, וגם אם יריביהם מ"האויב שבפנים" משוכללים ומתקדמים יותר, הם לא יכולים לגבור על הזעם ועל הארס שלהם ועל רצונם להחריב את הקפיטליזם ולשנות את הסדר החברתי בכלל.

גורם מכריע נוסף: בניגוד לחדגוניות של הזומבים מ"האויב שבפנים", אלה של "שחר המתים" מגיעים מכל גווני הקשת, ועובדה זו תתגלה כמהותית גם בהמשך הדרך.

הטורניר ממשיך בקרב בין שתיים מקומדיות הזומבים הגדולות בכל הזמנים. שתיהן למעשה מחוות חצי-רציניות חצי-משועשעות ל"שחר המתים" ולדומיו, אבל מפריד ביניהם אוקיינוס שלם: Shaun of the Dead" נעשה בממלכה הבריטית וחשוב מכך, מייצג נאמנה את ההומור הבריטי היבש והמקברי, ו"זומבילנד" הופק בהוליווד, ובהתאם לכך מתבסס על ההומור האמריקאי השונה לחלוטין.

הן הזומבים הבריטיים והן הזומבים האמריקאים כה רבים וחזקים שהם מאיימים להשתלט על מדינותיהם. אך אף שבשני המקרים הם מעוררים צחוק, גועל ואימה באותה מידה, בכל זאת המתים-החיים של "Shaun of the Dead" מנצחים.

הסיבה העיקרית לכך היא ש"זומבילנד" מציג לכל אורכו את רשימת החוקים המלאה הדרושה כדי לגבור על זומבים, משהו שהקומדיה הבריטית מקפידה לא לעשות. בהתאם לכך, בהשוואה בין הסופים של שני הסרטים, הזומבים של "Shaun of the Dead" עמידים יותר, ולכן הם עולים לחצי הגמר.

אין מתעתעות כמו המתות-חיות ב"זומבי סטריפרס": הן יפתו אותך בעזרת השילוב הקטלני של חמוקיים, שרבוב שפתיים, בגדים חושפניים וריקודים חושניים, וברגע שתיפול ברשתן – הן פשוט יאכלו אותך חי, במובן המילולי ביותר של המילה. ובכל זאת, אין לזומביות של "זומבי סטריפרס" שום סיכוי מול היריבים מ"Dellamorte Dellamore" (שידוע גם כ"Cemetery Man"), יצירת המופת האיטלקית-בריטית שבה גילם רופרט אוורט קברן המעורר רוחות מרבצם.

אחרי הכל, מעבר לגימיק, לא היה ל"זומבי סטריפרס" הרבה מה להציע, והוא לא יכול להתמודד עם הווירטואוזיות הסגנונית והעומק הפילוסופי של מתחרהו. חוץ מזה, חשופה ככל שתהיה, אף זומבית שבעולם לא יכולה להתחרות בחצי אדם-חצי אופנוע הפריקי לחלוטין והבלתי נשכח המגיח ב"Dellamorte Dellamore".

רבע הגמר מגיע לסיומו בעימות מבתר-טחולים בין שניים מסרטי הזומבים המוקצנים אי פעם, ובכלל בשתיים מן היצירות רבות-ההמצאה בתולדות האימה הקולנועית. מצד אחד ניצב "זומבי" של הבמאי האיטלקי לוצ'יו פולצ'י, שנחשב בזמנו מעין המשך לא-רשמי של "שחר המתים", ובסופו של דבר נהיה משפיע כמעט כמוהו, ומנגד שוחר לטרף "Braindead" (הידוע גם כ"Dead Alive"), הסרט שגילה את הבמאי הניו-זילנדי הצעיר פיטר ג'קסון כשעוד היה יוצר של קומדיות בטעם רע.

בהתאם לכך, ההבדל המרכזי בין שני הסרטים הוא ש"Braindead" מתייחס לעצמו בהומור, בשעה שהיצירה של פולצ'י רצינית כמו המוות, תרתי משמע. לפיכך, אף שג'קסון השתמש בדמיון הייחודי שלו כדי ליצור כאן כמה מהזומבים המבעיתים בתולדות הז'אנר, ובראשם תינוק מגודל הבולס את כל מי שנקרה בדרכו, אין לו סיכוי מול שורת המתים-החיים המפלצתית של "זומבי", כולם תוצר של ניסוי שהשתבש בדרך המזוויעה ביותר שאפשר להעלות על הדעת.

האמת היא שכשם שיש ב"Shaun of the Dead" צדדים אפלים, יש ב"שחר המתים" צדדים קומיים-סאטיריים, אז אי אפשר לומר שהזומבים של האחד בהכרח רציניים יותר מהמתים-חיים שבמשנהו. בעיקרון, כשם שלא היית רוצה לפגוש את הזומבים הבריטיים בפאב כך גם לא היית רוצה להיתקל במתים-החיים האמריקאים בקניון. היכולת המופגנת שלהם לבתר בני אדם לחתיכות קטנות הן כשהם פועלים לבד והן כשהם מסתובבים בקבוצה הופכת את שני המתחרים למאיימים ואת הקרב כולו לשקול.

אז מדוע בכל זאת הסרט האמריקאי יוצא מהעימות הזה כשידו על העליונה? מסיבה פשוטה אחת – בסופו של דבר, למרות שפע ההברקות שבו, "Shaun of the Dead" אינו אלא גלגול מודרני של "שחר המתים", והמקור הרי תמיד יהיה עדיף על ההעתק.

העימות הכל-איטלקי הכי לוהט מאז גמר ליגת האלופות בין מילאן ויובנטוס מפגיש בין שני סרטי הזומבים הכבירים תוצרת ארץ המגף. האם כמו בצ'מפיונס ליג, גם הפעם הקרב יסתיים בפנדלים? ובכן, האמת היא שבמקרה זה דווקא יש מנצח ברור – "זומבי". אכן, אמנם הזומבים ב"Dellamorte Dellamore" הרוויחו את המקום בחצי הגמר ביושר, והדברים אמורים בעיקר לגבי דמות בתו של ראש העיר, שכל מה שנשאר ממנה זה הראש שלה ובכל זאת היא מסוגלת לקפץ בזריזות קטלנית ולנשוך למוות את מי שעומד מולה.

אך צריך הרבה יותר מכך כדי להביס את המתים-החיים של "זומבי" – אחרי הכל, קשה לגבור על זומבי שמוציא לאשה את העין דרך הדלת, על אחד שיורד מתחת למים ומצליח להכניע כריש ועל קונקוויסטדור שמשכיל לחתוך בשיניו את עורקיה של אישה אומללה. בעצם, האם מישהו בכלל יכול לנצח את כל הזומבים האלה? את התשובה לכך נקבל רק בגמר.

הגענו לרגע הגדול: העימות האולטימטיבי בין שתי חבורות הזומבים הקטלניות והמשפיעות ביותר בהיסטוריה של הקולנוע. לו רק הן היו משתפות פעולה שום דבר לא היה עוצר מבעדן להשתלט על העולם, אבל הן החליטו להתייצב זו נגד זו, ובמלחמה הזאת חייב להיות מנצח אחד, וזהו להק הזומבים של "שחר המתים".

הגורם שמכריע את הכף לטובת "שחר המתים", והדבר ניכר עוד בשלבים המוקדמים של הטורניר, הוא הגיוון יוצא הדופן של הזומבים שבו, ובעיקר העובדה שהם תמיד לובשים את הדמות הכי לא צפויה. למעשה, רק בסרט חתרני, ממזרי ומרדני בסדר הגודל של "שחר המתים" יכולים חסיד אדוק של הארי קרישנה ונזירה תמימה להתגלות כזומבים רצחניים היוצאים לחסל את העם האמריקאי. לחיים-מתים של "זומבי" חסר את הרובד שיהפוך אותם לאלגוריות פוליטיות נוקבות ורלוונטיות תמידית, ולכן הם נחותים לעומת אלה של "שחר המתים".

אבל בעצם, מה אכפת להם שהפסידו בגמר ושהורגים אותם? אחרי הכל, הם כבר מתו, וזומבים לא באמת מתים, הם רק קמים לתחייה.