המלכה אליזבת: פרידה מהשחקנית אליזבת טיילור

"יש לנו יותר כוכבים מאשר בשמים" היתה הססמה של MGM, האולפן הנוצץ ביותר בעידן הזוהר של הוליווד הקלאסית. מהסלוגן הזה כבר לא נשאר כלום: האולפן איבד את כל כוכביו, נפח את נשמתו ועלה בעצמו השמימה.

כל זה קרה כבר לפני כמה שנים, ועתה הצטרפה ל-MGM בשמים גם אליזבת טיילור, הכוכבת האחרונה שנולדה בו ובכלל האחרונה בשחקניות הגדולות שצמחו בהוליווד הישנה והטובה, שבה מנהלי האולפנים היו כל-יכולים, והשחקנים היו בני טיפוחם וגם הסיבה העיקרית לכך שהצופים מגיעים לקופות כדי לרכוש כרטיסים. טיילור היתה שריד לתקופה ההיא, ולפיכך מותה שלה מסמל גם משהו גדול בהרבה – את מותו של עידן.

טיילור סימלה בצורה כה מובהקת את העידן ההוליוודי הזה, עד שאפשר היה לשכוח שבכלל נולדה בלונדון (אם כי להורים אמריקאים), ועברה לארצות הברית כשנמלטה עם משפחתה מאנגליה בפרוץ מלחמת העולם השנייה. טיילור היתה גם כה מזוהה עם פרסונה קולנועית בשלה, פרובוקטיבית וחושנית, שקשה לזכור כי החלה את דרכה כילדת פלא – בעיקר היא התמחתה בסרטים על אחווה בין ילדים לחיות, והופיעה בין השאר ב"לאסי שובי הביתה" וב"לתהילה נולדה", שהפך אותה למפורסמת בגיל 12.

טיילור כבר נחרתה לעד בזיכרון הציבורי בתור טורפת גברים שהתחתנה שמונה פעמים, אבל התמונה הזכורה הראשונה שלה היא דווקא של ילדה שמלטפת סוסים.

הניגודים האירוניים הללו המשיכו ללוות את הקריירה של טיילור – כך, למשל, הקריירה הבוגרת הכה מוצלחת שלה התחילה דווקא בשני כישלונות, המותחן "Conspirator" והקומדיה "The Big Hangover".

מפלות מסוג זה כבר הוציאו את הרוח מהמפרשים של ילדי פלא רבים לפניה ואחריה. אך אותה רוח קרב נצחית שאיפשרה לטיילור להיאבק על חייה עד הרגע האחרון נתנה לה גם את הכוחות להמציא את עצמה מחדש בתחילת שנות החמישים, והיא כיכבה בשני סרטים שונים לחלוטין שהרימו את הקריירה שלה – הקומדיה הרומנטית האהודה "אבי הכלה" (שזכתה בשנות התשעים לגרסה מחודשת), והדרמה החברתית המוערכת "A Place in the Sun", שגילתה לעולם כי כוכבת הנעורים בדימוס מסוגלת להתמודד עם תפקידים רציניים. מכאן והלאה, דרכה של טייילור לאותו גן עדן הוליוודי ש-MGM התפארה בו היתה סלולה.

וכך, זכתה טיילור לעבוד בשנות החמישים והשישים עם מיטב אנשי הקולנוע – היא כיכבה בצד רוק הדסון וג'יימס דין ב"ענק" (1956), ובצד פול ניומן ב"חתולה על גג פח לוהט" (1958) והופיעה עם מונטוגמרי קליפט בכמה הזדמנויות, ובהן ב"לפתע, בקיץ שעבר" (1959), שם זכו לשחק בצד קתרין הפבורן. נוסף לכך, היא שיתפה פעולה בשבעה סרטים שונים עם ריצ'רד ברטון, שהתחתן איתה והתגרש ממנה ואז נישא לה שוב, אבל חשוב מכך – היה גדול שחקני הבד של ימיה.

ברטון וטיילור היו בעצם הגרסה המקורית של ברנג'לינה, ואם לקהל בשנות השישים היתה סיבה להאמין שהכוכבים של הוליווד נוצצים יותר מאלה שבשמיים – זה היה בגלל זוג השחקנים מלאי ההוד וההדר. טיילור הזריקה חמצן לתעשיית הקולנוע האמריקאית בעידן שבו התמורות החברתיות החלו אט-אט לשמוט את הקרקע מתחת רגליה, והוליווד היתה מלאת תודה על כך.

בהתאם לזאת, היא נתנה לטיילור אוסקר לשחקנית הראשית על תפקידה ב"גלוריה" (1960), וגם הפכה אותה לכוכבת הראשונה שמקבלת משכורת של מיליון דולר לסרט אחד, וזאת על הופעתה ב"קליאפוטרה". סכום העתק הזה, שזה כאילו שנטלי פורטמן תקבל היום 40 מיליון דולר על הופעתה ב"תור", סימל את העובדה שטיילור לא רק גילמה את מלכת מצרים אלא היתה מלכה בעצמה – המלכה של תעשיית הקולנוע האמריקאית בשנות השישים.

אך האירוניה שליוותה את טיילור במשך כל חייה שבה לפעולה גם הפעם, ודווקא הקיסרית של הוליווד הקלאסית עמדה מאחורי שניים מהסרטים שהובילו לחורבנה. הראשון שבהם היה "קליאופטרה", הפקת הענק שהלכה והסתבכה, הרבה בשל ההתנהגות הקפריזית של כוכבתה. בסופו של דבר היא היתה לקטסטרופה כלכלית עצומה, משהו בסדר הגודל של "דרושות אמהות במאדים", כמעט הביאה להתמוטטותם של אולפני FOX והיתה מהסיבות שגרמו להוליווד להבין שהגיע הזמן לחדול מהפקת אפוסים ולהתחיל לעשות דברים אחרים.

איזה דברים, למשל? דרמות כמו "מי מפחד מווירג'ינה וולף" של מייק ניקולס (1966), בכיכובם של לא אחרים מאשר אליזבת טיילור וריצ'רד ברטון. סרט זה היה מהראשונים להתאים את עצמו לרוח המרדנית שצברה תאוצה באמריקה של סוף שנות השישים, ובניגוד מוחלט ל"קליאופטרה" ודומיו, הוא עסק בתכנים בוגרים, איתגר את גבולות הצנזורה וגם הנחיל סגנון קולנועי חדשני. שנה לאחר מכן ביים ניקולס את "הבוגר", שנתיים לאחר מכן הגיע "אדם בעקבות גורלו", ובכך נסתם סופית הגולל על הוליווד הישנה, והחל פרק חדש בתולדותיה.

טיילור היתה בחוד החנית של הפרק הקודם וגם בגשר לפרק החדש, אבל כבר לא היה לה בו מקום. באופן אירוני, אלא מה, השחקנית כרתה לעצמה את הבור וחיסלה במו ידיה את הקריירה שלה, כי בהוליווד הרעננה שהיא בראה, לא היה צורך בדיוות שכמותה.

בהתאם לזאת, משנות השבעים והלאה פשוט לא היה לטיילור ולו תפקיד משמעותי אחד, ואם כבר דיברו עליה זה היה בהקשר לחייה הרומנטיים יוצאי הדופן או לבריאותה הרופפת. גם במקרים המועטים שבהם כבר זכתה לחזור לאור הזרקורים, זה היה בקוריוזים שבהן התייחסה בצורה מודעת לפרסונה הקולנועית שלה.

כך, למשל, טיילור קרצה להישגי העבר שלה כשהגיחה ל"משפחת סימפסון", כשגילמה את החותנת של פרד פלינטסטון בעיבוד הקולנועי לסדרת האנימציה, כשכיכבה ב"סדק במראה", דרמה טראשית על עולם התיאטרון על פי ספרה של אגתה כריסטי, וכשהופיעה בצד שירלי מקליין, דבי ריינולדס וג'ואן קולינס, שלוש דיוות מקשישות אחרות, בדרמת הטלוויזיה הזניחה "These Old Broads". כל אלה היו חביבים בסך הכל, ולכל הפחות הם לא הסבו לטיילור מבוכה, אבל הם הוכיחו כי הדבר היחיד שתעשיית הבידור מוכנה לקבל ממנה זה קריצות לימים היפים שהיו ואינם.

למעשה, היה עוד דבר אחד שהחזיר מדי פעם את טיילור למרכז הבמה הציבורית – יחסי החברות המשונים שלה עם מייקל ג'קסון. ואולי בעצם יש דרך להסביר מדוע היו השניים כה קרובים – בדיוק כמו השחקנית, גם המוזיקאי היה אגדה חיה שגילתה כי בעולם הזה כבר אין מקום לאגדות. עתה, שנה וחצי לאחר מותו של ג'קסון, גם טיילור הצטרפה אליו במקום אליו כולנו נגיע. ועכשיו, בניגוד לסיסמה שהאולפן שלה התפאר בה בימי חייה, אנחנו יודעים סופית שכוכבים יש רק בשמים.