משלוש יוצא אחד: על "ללא גבולות", "סניגור במבחן" ו"זהות לא ידועה"

קשה קצת לא להתבלבל בין שלושה מהסרטים הבולטים שהגיעו לבתי הקולנוע בשבוע האחרון – "ללא גבולות", "סניגור במבחן" ו"זהות לא ידועה". שלושתם, כיאה לתקופה הזו בשנה שבין שגעת האוסקרים לעונת שוברי הקופות, הם דרמות פעולה סוג ב' עם שמות גנרים שכאילו נשפלו מתוכנת מחשב.

כל השלושה גם מתהדרים בשחקן ראשי חסון וטוב מראה, ואולי כפועל יוצא של כל אלה, מתהדרים גם בתסריטים מופרכים ומחוררים. למעשה, אם תחברו את החורים התסריטאיים שבטריו, תקבלו מכתשים גדולים יותר מאלה שיש עכשיו בפוקושימה. אך למרות כל נקודות הדמיון, יש גם הבדלים רבים בין השלושה, ובראש ובראשונה מדובר בהבדלי איכות.

בהתאם לזאת, "ללא גבולות" מתבלט בערימה מפני שבניגוד לשני הסרטים האחרים אינו בנוי על פי תבנית ז'אנרית שגרתית אלא ממציא סוגה חדשה: מעין שילוב בין סרט גיבורי-על, דרמת פשע ומותחן פסיכולוגי מוסרני.

נקודת המוצא של כל זה היא ההנחה הידועה שאנו מנצלים רק בין עשירית לרבע מהפוטנציאל הטמון במוח שלנו. רבים כבר ניסו למקסם את הפוטנציאל הזה – ג'ורג' קוסטנזה, למשל, הפסיק לקיים יחסי מין במשך זמן והודות לכך התאפשר לו להפעיל את תאי המוח שלו באין מפריע.

לעומת זאת, אדי, גיבורו של "ללא גבולות", בוחר בשיטה כואבת הרבה פוחת – הוא פשוט זוכה להיות מהראשונים שנוטלים טבליות חדשניות המשדרגות אותך שכלית. וכך, הודות למנה קבועה מן הכדורים הללו, משכיל אדי ללמוד שפות חיש-קל, לבלוע בזריזות טקסטים ארוכים וגם לכתוב כאלה, לפתח נוסחאות מתמטיות סבוכות ומה לא. במילים אחרות, הוא הופך ליפה והחנון בגוף אחד; מעין שילוב של סטיב אוסטין וסטיבן הוקינג.

השאלה היא כיצד ינצל אדי את סגולותיו החדשות, וכאן נכנס לפעולה הרובד המעניין ביותר בסרט – האמביוולנטיות המוסרית שלו. לפי כל מה שלמדנו מסרטים אמריקאים קודמים על אנשים שנפלה בחלקם זכות גדולה ועמה גם חובה עצומה, אפשר היה לצפות לאחת משתי אפשרויות. או שכדורי הפלא יחרבו את חייו של אדי וילמדו אותו שהכי טוב זה פשוט להיות מי שאתה, או שהם יסייעו לו לגאול את נשמתו ולהפוך את העולם למקום טוב יותר.

בהתאם לשמו, "ללא גבולות" מסרב לתחום את עצמו בין שני הגבולות הללו, והוא מפתח את העלילה ובעיקר מסיים אותה בצורה מפתיעה ומרתקת. אף שהמוטיבים הפנטסטים שלו היו יכולים לדחוף אותו לכיוון של סיפור אגדה, הוא מעדיף לשרטט תמונה מציאותית ההולמת את רוח ימינו.

וכך, בסולם המוסרי שמתאר הסרט, אף אחד לא רוצה להציל את העולם וכל אחד דואג רק לעצמו, אין טוב ורע אלא רע יותר ורע במיעוטו, הערך העליון הוא כסף והרוח מתבטלת לחלוטין בפני החומר. בהתאם לזאת, הסרט אמנם מקפיד להציג את תופעות הלוואי שנגמרות בשל טבליות הסופר-אינטליגנציה הללו, אבל בסיכומו של דבר אינו מתבייש לומר את האמת: בר המזל שידו משגת ליטול אותן יהיה חכם יותר ועשיר יותר, ויש לנו סיבות לקנא בו, אבל בטח לא סיבות להאמין שהוא יזרוק לנו עצם.

אמירה זו מנוסחת בצורה חכמה, נוקבת ומפתיעה שכמותה קשה למצוא גם ביצירות יומרניות בהרבה מ"ללא גבולות". וכך, אף שיש בו קווי עלילה, דמויות וסצינות שעוצבו ברישול חובבני, הוא נמצא בצד הנכון בגבול שבין סרט הראוי למסך הגדול וזבלון הראוי לשידור טלוויזיוני בשעות הקטנות של הלילה.

לכך תורמים גם המשחק הממזרי של קופר, תפקיד המשנה המשובח של רוברט דה-נירו והבימוי האנרגטי של ניל ברגר, שמשכיל להחדיר את הצופים היטב למצב התודעתי המיוחד של גיבורו ולסחוף אותם בעקבות הרפתקה המחשמלת שלו. בסיכומו של דבר, "ללא גבולות" הוא בדיוק כמו הגיבור שלו – די טמבל, אבל כל עוד שלקח את הכדורים הנכונים, הוא תמיד צעד אחד לפניך.

בניגוד ל"ללא גבולות" הייחודי, "סניגור במבחן" מתאים את עצמו לתבנית המדוקדקת של ז'אנר חבוט – הדרמה המשפטית. הסוגה הנ"ל מוכרת היטב לכוכב הסרט, מתיו מקונוהיי, שכן הוא פרץ לפני כעשור וחצי ב"עת להרוג", דרמה מסוג זה בדיוק.

אז היה הסרט של מקונוהיי עיבוד לרב-מכר של ג'ון גרישם, אחד הסופרים החביבים על הוליווד בשנות התשעים, ועכשיו הוא מבוסס על רומן של מייקל קונולי האלמוני יחסית עד כה, שמאיים להתגלות כיורשו העכשווי של מלך הניינטיז. בדומה לגרישם ובעצם לכל דרמה משפטית אמריקאית, גם קונולי מציג סיפורים המשלבים בין התלהמות סנסציונית, דילמות אתיות ועלילות עתירות פיתולים. אך כיאה לעידן אובמה, הוא עושה זאת בסגנון פרחחי ומשוחרר יותר, שגם מבקש להפוך על פניו את הסדר החברתי הישן בין המעמדות והגזעים.

וכך, הסניגור שאותו מגלם כאן מקונוהיי לא מנהל את ענייניו מתוך לשכה מרוהטת כי אם במכוניתו הענתיקה, והוא מתמחה בייצוגם של פושעים קטנים, דמויות שוליים ובני מיעוטים.

המבחן שבשמו נקרא הסרט מגיע בשעה שבה דווקא לקוח מן המעמד הגבוה בוחר לשכור את שירותיו של הסנגור חביב כחולי הצווארון, מה שגורם לו לעמוד בפני שורה של מלכודות, אתגרים והתחבטויות מוסריות.

הסיפור של קונולי בונה בתחילה את כל זה בצורה שמעוררת סקרנות לגבי המשך הדרך, וחשוב מכך, מצליחה גם להעביר ביקורת על העיוותים במערכת המשפט האמריקאית. אך מגדל הקלפים הזה מתמוטט כבר בשלב מוקדם של הסרט.

הסיבות לכך הן שהתפניות בתסריט שרירותיות ומופרכות, מה שגורם לצופה לחוש מרומה. חמור מכך, חוסר האמינות שלהן מבטל לחלוטין גם את האמיתות של הדרמה ולפיכך מוציא את העוקץ מכל אמירה רלוונטית שלה. הרישול הזה גם מוליד את התחושה שבניגוד ל"ללא גבולות", סרט זה חסר את מה שיבדיל בינו לפרק בינוני של סדרת טלוויזיה מדשדשת.

לתחושה זו תורמת גם עבודת הבימוי של בראד פורמן. הקולנוען המתחיל אינו מנוסה במעמדים מסוג זה, והוא לעתים מאבד שליטה עד כדי כך שסצינות מהותיות נמתחות יתר על המידה או חולפות בחופזה, ובשני המקרים לא מצליחות לייצר כל סוג של מתח. הסרט מנסה לחפות על הקלקלות הללו בעזרת צוות נכבד של שחקני משנה, ובהם וויליאם ה.מייסי כשותפו של הגיבור ומריסה טומיי כאהובתו לשעבר. הצרה היא שהדמויות שהונחו בידיהם כה נדושות וצפויות, שגם שחקנים שכאלה לא יכולים להושיע אותן ואת הסרט כולו.

בסיכומו של דבר, ל"סניגור במבחן" אין הרבה מה לטעון להגנתו, והוא נמצא אשם בעבירה שסרטים רבים כבר הורשעו בה בעבר – חוסר היכולת לתרגם למסך הגדול ספר פרוזה.

אך גם מבעד כל החולשות של עיבוד זה זיהתה הוליווד כי בכתביו של קונלי יש פוטנציאל, ולפיכך החלה בתוכניות להביא אל הבד רומנים נוספים שלו. במידה וזה אכן יקרה, רצוי כי המפיקים ייקחו בחשבון שמקונוהיי נראה מעט עייף ולאה ב"סניגור במבחן". לכן כצעד הראשון במקצה השיפורים לקראת הסרט הבא בסדרה כדאי יהיה להחליף את השחקן המגלם את הפרקליט בכוכב מעט נמרץ יותר. אם יצפו ב"ללא גבולות", הם יגלו שלבראדלי קופר יש בדיוק את האנרגיות הדרושות לשם כך.

בשעה ש"ללא גבולות" ו"סניגור במבחן" לכל הפחות ניסו להוסיף קצת פלפל לז'אנרים קיימים, "זהות לא ידועה" הולך כמה צעדים אחורה ונראה כמו העתק דהוי של סרטים שנעשו לפניו – למשל "זהות אבודה", הפרק הראשון בסדרת סרטי ג'ייסון בורן, או "פרנטיק", המותחן האירופאי של רומן פולנסקי. למעשה, אם הדג נחש נדרשו זה עתה לשלם לאריאל זילבר 100 אלף שקל על גניבה אמנותית, אפשר רק לתהות בכמה כסף היה נדרש "זהות לא ידועה" לפצות את כל הסרטים שהוא העתיק מהם.

בהתאם לזאת, גיבור הסרט (ליאם ניסן) הוא אמריקאי המגיע לברלין כדי להשתתף בכנס, מוצא עצמו מעורב בתאונה, ומתעורר לגלות שאיש בסביבה, כולל אשתו, לא מזהה אותו.

איך ולמה הוא הגיע למצב הזה? כדי לענות על השאלה מציג "זהות לא ידועה" רצף של התפתחויות צפויות, חסרות היגיון וגם די משמימות. באופן אירוני, לאחר כל זה דווקא הטוויסט המכריע של הסרט מתגלה כדבר היחיד במהלכו שיש בו היגיון וממד של הפתעה. אבל גם עם התפנית הזו יש בעיה: ברגע שהתעלומה נחשפת, אובד כל העניין במותחן, והעובדה שהבמאי חאומה קולט-סרה לא יודע מתי לסיים אותו ומתעקש למשוך ולמשוך אותו הופכת את העסק למעייף עוד יותר מכפי שהיה מלכתחילה.

בדומה לעמיתו ב"סניגור במבחן", גם קולט-סרה מפגין חוסר מיומנות בעבודת הבימוי של רגעי השיא בסרט, ולכן הדיאלוגים העילגים מלווים בסצינות מרדפים ופיצוצים חיוורות לא פחות.

כמו ב"סניגור במבחן", גם כאן מנסה הבמאי לחפות על כך בצוות נדיר של שחקני משנה, המגלמים את הדמויות המסתוריות שמנסות לסייע לגיבור ואולי בעצם רק מזיקות לו.

מדובר בפרנק לנגלה וברונו גאנץ, שהם לבטח שניים משחקני האופי הטובים בעולם, וכן בג'נוארי ג'ונס ("מד מן") ובדיאן קרוגר ("ממזרים חסרי כבוד"), שהן לבטח שתיים מהנשים היפות בעולם. אך כמו ב"סניגור במבחן", גם כאן דמויות המשנה הן קריקטורות, וטיב השחקנים שמגלמים אותן רק מדגישה את הפספוס הטמון בהן ובסרט כולו.

בסיכומו של דבר, "זהות לא ידועה" הוא לא סתם סרט סוג ב', אלא סרט סוג ב' מהזן שנעשו בשנות ה-80. גם ניסן נראה מודע לכך, ובניגוד ל"חטופה", המותחן הקודם שבו כיכב, הפעם הוא מתנהל בצורה חסרת חשק, כאילו מאס כבר בהופעה ביצירות שכאלה. אם בעקבות סרט זה איזשהו מפיק ירים בעתיד הקרוב את "זהות במבחן" או משהו בסגנון, מוטב כבר שיוותר על ניסן ויפנה למתיו מקונוהיי.