אחים לצרה: הסרט "ציון ואחיו" - פוטנציאל שלא מומש

"ציון ואחיו" של ערן מירב הוא, לטוב ולרע, תולדה של הצטרפות הקולנוע הישראלי למועדון העילית של הקולנוע העולמי. אחרי שבתחילת שנות האלפיים הסרטים הישראליים התחילו להיות הסחורה הכי חמה בפסטיבלים הבינלאומיים, כל העולם רצה להיות שותף בטיפוח הדור הבא של הכישרונות המקומיים.

כך נוצרה השיטה שלפיה בוגרים מבטיחים של בתי ספר לקולנוע, שסרט הגמר שלהם מוקרן באחד מהפסטיבלים הגדולים, יוצאים לקראת הסרט הארוך הראשון שלהם למסע מסביב לעולם בין חממות פיתוח, פרזנטציות וסדנאות מקצועיות. תעשיית הקולנוע העולמית מפרנסת לא מעט בעלי דעה משופשפים שמגויסים כדי להשביח את התסריטים של היוצרים הצעירים, ולא מעט יוקרה מתלוות לכל העניין הזה. לכאורה מדובר כאן בתהליך חיובי, שאמור לנפק סרטים טובים יותר. בפועל, אולי כתוצאה משילוב של יותר מדי דעות חיצוניות ומצד שני של אישיות יוצרת צעירה ולא מגובשת, הסרטים שיוצאים מהקלחת הזאת הם הרבה פעמים פגומים ובעייתיים. כך היה לדוגמא במקרה של "בנא" של ניב קליינר וכך זה גם במקרה של "ציון ואחיו" של ערן מירב.

מירב יצר במסגרת לימודיו בבית הספר לקולנוע סם שפיגל את הסרט הקצר "אנדרדוג" (2002), שזכה בציון לשבח בפסטיבל ברלין, ובעקבות כך נכנס לתהליך פיתוח ממושך של הסרט הארוך שלו, ששיאו היה בחממה של פסטיבל סאנדנס היוקרתי בארצות הברית. רק לפני שנתיים הצליח "ציון ואחיו" לגייס מימון ויצא לדרך בתור קו-פרודוקציה ישראלית-צרפתית.

הסרט משתייך לזרם הנאו-ריאליסטי המחוספס בקולנוע הישראלי, שמתבסס ברוב המקרים על יוצרים שצמחו בסביבה "קשה", וכעת חוזרים הביתה כדי להראות לצופים מה באמת קורה שם, ללא כחל ושרק. חלוץ הזרם הזה בארץ הוא כנראה נסים דיין עם "אור מן ההפקר" מ- 1973. אחר-כך באו דני ורטה עם "קוקו בן 19" (1985), מושון סלמונה עם "וסרמיל" (2007) ובמידה רבה גם ירון שני וסכנדר קובטי ב"עג'מי" (2009). כל הסרטים האלה התבססו על דמויות של נערים צעירים, שהם במידה רבה בני דמותם של היוצרים. לרוב אגב, חוץ אולי מהמקרה של "עג'מי", החספוס והאותנטיות הלא מתפשרת של הסרטים האלה הרחיקו מהם את הקהל חרף תשבחות המבקרים.

גם הסרט של מירב מתרחש בשכונה חיפאית ענייה אבל צמודה לים, דמוית שכונת בת גלים שבה גדל היוצר. במרכז הסיפור עומד ציון (ראובן בדלוב), ילד רגיש, שיש לו מערכת יחסים מורכבת עם אחיו הגדול והקשוח, מאיר (עופר חיון). בתחילת הסיפור מישהו גונב לציון את נעליו, מעין מחווה לקלאסיקה הנאו-ריאליסטית האיטלקית "גונבי האופניים", והוא נעזר באחיו כדי להשיב לו אותם, מה שמוביל להתפתחות לא נעימה.

"ציון ואחיו" הוא שילוב לא כל-כך נוח בין עשייה נאו-ריאליסטית זולה ומחוספסת שמתבטאת בליהוק שחקנים לא מקצועיים והימנעות ממבנה עלילתי מהודק לבין עשייה "מקצועית" ומושקעת, שמתבטאת בין השאר בצילום יפה (מדי) של איציק פורטל ומשחקם המהוקצע של רונית אלקבץ בתפקיד אמם של האחים וצחי גראד בתפקיד הבן זוג שלה.

השילוב בין החספוס למהוקצעות גורם לטשטוש המרכז הרגשי של הסרט, והופך את הסגנון שלו למהוסס, מפוזר ומלאכותי. כתוצאה מכך, הסרט עובד בסדר בהתחלה ובסוף, כשמירב שם דגש על העלילה המלודרמטית, אבל די מתפרק באמצע, כשהעלילה עוצרת כדי להתמקד בתהליך נפשי של הדמויות. מכיוון שהסרט אינו מצליח לבנות סביב הדמויות עולם אותנטי ומשכנע, הן נותרות שטוחות למדי ואינן מסוגלות להחזיק מעמד ללא עלילה שתתמוך בהן.

בסופו של דבר, כמו במקרה של "בנא", גם התחושה ב"ציון ואחיו" היא שהסרט היה יוצא נשכר אילו נוצר כעבודה צנועה ודלת תקציב, שהייתה מאפשרת ליוצרו לדבר בקול האותנטי שלו, גם אם זה לא היה יוצא הכי רהוט. קשה להימנע מהתחושה שהתותחים הכבדים שטיפלו בסרט יותר הזיקו לו מאשר הועילו לו.

כאשר מעמידים את הסרטים הסופר-מושקעים האלה, שעברו תהליכי פיתוח מעמיקים עם מיטב המוחות בקולנוע העולמי, אל מול יצירות עצמאיות דלות תקציב מהעת האחרונה כמו "מי אתה בשבילי" של דרור רשף או "טיארה" של טומי לנג, האחרונות לוקחות כמעט בכל פרמטר. הנה לכם חומר למחשבה.