פרק ראשון: מתוך "מגע הקסם של ה?ב?ל גאגין" של אמנון דנקנר

הססמה שעל פיה נהגה אמי כל חייה היתה "אל תסמוך על איש וחשוד בכול". המילה "לחשוד" היא בעצם מצומצמת מדי. יותר משאמי חשדה בזולת באשר הוא זולת שהוא גנב — היא היתה משוכנעת בכך. כל הזו?לתים בעולם התחלקו לדעתה לשניים: אלה שכבר גנבו ממנה, ואלה שעדיין היו תקועים בשלב התכנון והאימונים. בן גוריון גנב וגנבו שריו, גנבו חברי הכנסת וגנבו חברי ההסתדרות, גנב קואפרטיב "אגד" וגנב קואופרטיב "המקשר", גנב אלי מנצור מהמכולת וגנב יוסיפוביץ' מהמכולת השנייה, גנב דוידוף מהירקות וגנבו העובדים בקפה "אלנבי", וגנבה העוזרת מרגלית.

מול רחש בחש זה של מזימות ומעשים פליליים ניצבה אמי לבדה, שפתיה קפוצות כמו פי ארנקה, ועיניה בולשות אחרי כל זיע צופן סכנה. כשהיתה מגלה טעות (כמובן! היתה זועקת באירוניה עבה במקצת, כמובן! ט-עות!) בחשבון של אלי מנצור מהמכולת, או כשהיתה קוראת בעיתון על כרטיסן של "אגד" שנתפס גונב כרטיסים בקו לבאר שבע, היה פיה נחשק בחיוך של חדווה מרירה, ועיניה היו ניצתות במדורות קטנות של ניצחון. היא שוב צדקה. נה, הנה, עובדה: כולם גנבים.

אמות המידה של אמי היו שונות במקצת מאלו המקובלות עד היום. כך, למשל, בעוד החברה הנורמטיבית נוהגת להרחיק את האשמים בגנבה לחביון בית הכלא, היא דווקא דאגה תמיד שהגנבים שסביבה ייוותרו במקומותיהם. כששאלתי אותה איך זה שמצד אחד היא מהלכת בבית בפכירת אצבעות וממלמלת קללות על הממשלה הזאת של הגנבים שיודעת לעשות רק מאנקי-ביזנס ופרוטקציה, ומצד שני היא מצביעה בכל בחירות עבור מפלגת השלטון הרקובה מפא"י? לזה היא היתה עונה, נו, מה? שאנחנו נזרוק אותם ואז הם ייסעו לאמריקה עם כל הו?אלו?ט?ה שהם גנבו ויקנו שמה בתים ויעשו חיים? יותר טוב שיישארו פה. כך גם לגבי המנוולים מנצור ויוסיפוביץ' שהיא המשיכה לקנות במכולות שלהם, ורק העדיפה חודש אחד את זה וחודש אחר את ההוא, כדי לאותת להם שהיא יודעת היטב שהם מנסים לרמות אותה.

מכיוון שצ?דקה מתחילה בבית, אמי היתה משוכנעת, כבר עם ראשית צעדיה של העוזרת מרגלית במעוננו, כי תצליח לתפוס אותה בשעת מעשה הגנבה, לא חס וחלילה כדי להסגירה לשלטונות, אלא כדי שתוכל להביט בה שנים ארוכות בארשת של ידיעת-כול קודרת, שאינה מניחה לקרן-פז של אמון באדם לקלקל את תמונת העולם האפ?לה שלה. היא השקיעה בעניין הגנבת מרגלית מאמצים גדולים, הציבה מארבים, לא נרתעה מלחטט בתיקה, והיו פעמים שבהן התעקשה לחפש על גופה של העוזרת המופתעת אך המבליגה, בעומדה לצאת את הבית, והכול — לשווא.

אמי החלה רוחשת למרגלית הערצה ממורמרת. מצד אחד המנוולת הרי גונבת בלי סוף, היתה ממלמלת. מצד שני אני לא מצליחה לתפוס אותה, לעזאזל. איך זה? היתה לוחשת לעצמה. איך היא עושה את זה? אני הרי הולכת אחריה כל היום כמו צל, לא עוזבת אותה לרגע, ורק אחרי שהיא הולכת הביתה אני פתאום מגלה שדברים חסרים. היא מ?כ?ש?ייפ?תה! אז תזרקי אותה כבר! היה אבא שלי אומר, נרגז, משום שהלחשים של אמי הפריעו לו לקרוא את העיתון. הוא לא הבין שזה לא יקרה משום שמרגלית סיפקה לאמי עניין ומתח בחייה שלא היו לגמרי בלתי אפרוריים. מרגלית עצמה לא היתה אלא בחורה טובה, אף כי מעורפלת מחשבות ופזורת דעת.

לשבחה ייאמר כי היתה חרוצה מאוד ובעלת מזג טוב, ואף היתה נוהגת להנעים בקול זמרה אגב שפשוף הסירים במטבח, שטיפת הרצפות בסלון או הסרת האבק מעל השידות בחדר השינה. ולא סתם זמרה אלא שירה רהוטה של מילות הפזמונים החזקים של התקופה, כמו "י?ה ו?י?ן א?ל נ?גרו? זו?מב?ו?ן" או "א?יצ?'יק?יד?נ?ה דנה או? פ??ר?ד?נ?ה". היא אף היתה נעימה לעין במובן העגלגל והמוצק, ולעתים, כשאבי היה מרים את עיניו מעל קצה העיתון, הייתי יכול לראות בתוכן סרט סינמסקופ בצבעי טכניקולור בוהקים ובו אבי והעוזרת המזמרת שלנו מתגוששים בלי בגדים לאור ירח חייכני, על חוף ים עטור דקלים.

והנה, חרף מעלותיה של עוזרתנו המזמרת, גרם לה פיזור הדעת שלה להניח חפצים שונים במקומות לא צפויים, ובכך להעיר עליה את חשדותיה של אמי ביתר תוקף. אם המטרייה החדשה של אמי נעלמה מהמתלה שליד דלת הכניסה — היה ברור שמרגלית גנבה אותה. ואם אחרי שבועיים היא נמצאה מוטלת על מרפסת המטבח — זה היה כי מרגלית הסיקה מהמבטים הצוננים והבוחנים שאמי נקבה אותה בהם כי מצפוניה נחשפו ועלו על עקבותיה, והיא חשה להשיב את הגזלה בטרם יוזעקו למקום כוחות גדולים של משטרה.

כך היה גם עם משקפי השמש של אמי, שהתגלו במעבה המקרר, וגם עם סכום לא מבוטל של כסף שהונח לרגע על שולחן הלילה של אבי וצץ, השד יודע איך, בארגז הלחם שבמטבח. כשהיו קורים דברים כאלה, היתה מרגלית מסמיקה ומשפילה עיניה בבושה ואומרת כמעט בלחש, זה הראש שלי, יש לי פ?ו?פ?ו? במקום שכל. אבל עיני הנץ של אמי פילחו את התחפושת הזאת. איתי זה לא ילך לך, אמרו עיני אמי, אני יודעת היטב מי את ומה את, ואני עוד אתפוס אותך על חם.

לתפוס אותה על חם! הה, האושר! זאת היתה משאת נפשה של אמי. בלילות היא היתה שוכבת ערה לצד אבי המנסר בנחרותיו, ומדמיינת כיצד היא אוחזת בפרק ידה של מרגלית ומאלצת אותה לפשק את אצבעות האגרוף הקמוץ שלה, והנה נושרים מביניהן אגרטל מקריסטל צ'כי, המצלמה הישנה שנעלמה כשהחלונות עפו בגלל ההפגזה ב-1948, חבל הקפיצה של אחותי, הגולות האבודות שלי, פרוות השועל של אמי, שש קופסאות נס קפה ועשר קופסאות שפרוטים תוצרת חוץ ומאתיים שמונים לירות במזומן.

וכבר למחרת בבוקר, כמו בכל בוקר, היתה מרגלית מגיעה ועובדת ושרה, ואמי היתה אורבת לה כהרגלה בפינות ולא מגלה כלום, וכשמרגלית היתה עומדת לבושה בבגדי הרחוב שלה ליד הדלת וקוראת, גברת ד?קל?ר, אז אני זזה! אמי לא היתה מסתפקת עוד רק בלצרוח עליה: כמה פעמים אני אגיד לך — דנקנר לא דקלר! כל כך קשה? אלא היתה עורכת פשיטות כמעט אלימות על התיק שלה ומחטטת בו בקדחתנות.

אבל, אבוי, היא לא היתה מוצאת שם שום פריט אסור. אז היתה אמי נסוגה משדה המערכה כשזנבה אסוף בין רגליה, ראשה מושפל, אבל עיניה רושפות בהבטחה: אני עוד אשוב, ואני אראה לך! אחרי כן היתה מתכנסת לה בענן של עגמומיות, ניצבת ליד חלון המטבח וצופה החוצה בפיזור דעת אגב עישון איטי, וניכר היה בה כי כישלון המשימה מכרסם בה. אבל מכיוון שאלוהים לוקח ביד אחת ונותן בשנייה, דווקא יצא לה לאמי לתפוס בשעת מעשה גנבה: את הדודה פרידל, אחותו של אבי, השנואה עליה כל כך, וכמה שהדבר גרם לה עונג!

גרסת המתלוננת היתה שבשעה חמש ורבע בבוקר, כמה רגעים אחרי שאבי הודיע לה בקול שבור בטלפון על מות אמו, הלא היא סבתי מרים, בבית החולים "שערי צדק", היא תפסה את דודתי פרידל בדירתה של סבתי, שאליה חדרה באמצעות מפתח שהגיע לידיה באופן שלגביו לא נמסר הסבר מניח את הדעת. פרידל שהתה במקום בנסיבות חשודות ועסקה בלי בושה בביזה של תכשיטים, כלי בדולח, כלי כסף ומפות שולחן רקומות מעשה ידי אמן. היו כמה דברים שהטילו צל על המהודקו?ת המוסרית של קובלנת אמי, כגון זה שאף אמי עצמה חדרה באותה שעת בוקר מוקדמת אל דירת המנוחה באמצעות מפתח שהגיע לידיה ממקור עלום, ושהדודה פרידל טענה בלהט כי במו עיניה ראתה את אמי ממלאה שקית בד גדולה בסכו"ם החגיגי, בשש צלמיות פורצלן יקרות ערך מהוויטרינה שבסלון ובסרוויס ששולי צלחותיו מעוטרים זהב.

חילופי ההאשמות ההדדיות בין אמי לדודתי פרידל נשמעו רק אחרי שהשתיים חזרו, כל אחת לביתה, מהטיפול במגן דוד אדום. זאת משום שלבד מהבהלה שגרמה לשתיהן דפיקות לב מואצות שעה שזיהו זו את זו באפלולית דירתה של המנוחה הטרייה, היה גם צורך למשוח יוד על שריטות עמוקות שהופיעו פתאום בדרך פלא על פניהן ולבחון סימני חבלות אחרים, ובמקרה של אמי אף לחבוש זרוע שנקעה כשהחמיצה בתנופת אגרוף את פניה של יריבתה. מטבע הדברים לא היה אפשר לקיים עימות בין המתלוננות, וכל אחת מהן הסתפקה בכך שהשמיעה את קובלנותיה בפני מקורביה, ועלינו להודות בתחושה ניכרת של אי-נוחות, כי אף בעת מסע ההלווייה של סבתי מרים, כמה שעות לאחר התקרית בדירה המיותמת, נשמעו לחשושים ארסיים שהתעופפו כחרקים שלופי עוקץ בין שני המחנות.

הבעיות הגדולות צצו לאחר ההלווייה, כשהיה צריך להחליט היכן תשב המשפחה שבעה. המקום הטבעי על פי מנהג ישראל היה דירתה של המנוחה, אולם על זה לא אמי ולא דודתי פרידל היו מוכנות בכלל לשמוע, בעקבות הפגישה המפתיעה בין שתיהן באותה דירה. הן הכריזו על האתר כזירת פשע סגורה, ובינתיים, עד שהעניינים יתבררו עד תומם, הוסכם בין נציגיהן של הניצות, כלומר אבי מצד אמי ודודי פריץ מצד דודתי פרידל, כי הדירה תינעל במנעול חדש שיתקין אדון בקמן מ"ירקוני מנעולים", והמפתחות יימסרו למשמרת לידיו של ידיד המשפחה, עורך הדין ד"ר יום טוב קובו, שהיה ידוע בהגינותו הקפדנית. חילוקי דעות משמעותיים התגלעו בין אמי לבין אבי, שסבר כי בהיותו הבן הבכור של המנוחה, מוטלת עליו החובה לארח את האבלים והמנחמים, בעוד אמי מגלה הסתייגות ואומרת לו בהרמת קול לא מועטה, לך תיקח את העצמות המיותרות שלך למאורת הגנבים של אחותך הרמאית. פה כף הרגל שלה ושל כל שאר המשפחה שלך לא תדרוך יותר! כן, כן, קוראות וקוראים יקרים, לא הכול היה חלב ודבש בבית דנקנר. אדרבה ואדרבה.

כדי לתת יתר תוקף לעמדתה, הזעיקה אמי בטלפון מתל אביב את קרוב המשפחה היחיד שלנו שהיתה לו מכונית, רופא הנשים ד"ר וולמן, וזה הגיע, עזר לה לארוז מזוודה והסיע אותה אל אחותה ברוניה ברחוב ברדיצ'בסקי. זה עשה רושם, משום שאמי היתה עוזבת את הבית בשלוש דרכים, על פי מידת החומרה שייחסה לגורמים שהביאו אותה לנקיטת הצעד הדרסטי: כשאבי היה, כלשונה, עולה לה על כל העצבים ומגיע לה עד כאן, היא היתה לוקחת מזוודה, יורדת לרחוב, הולכת במו רגליה עד תחנת "אגד" ברחוב יפו ונוסעת באוטובוס לתל אביב, שם היתה נוחתת על אחותה ברוניה, כי אחותה שרה היתה שוכבת בדרך כלל עם מיגרנות ולא יכלה לארח.

מעט חמורים מכך היו המקרים שבהם אמי היתה חושדת באבי כי הוא רוחש חיבה מופרזת, כולל מישושים גנובים, לאחת מהעובדות בבית הקפה שלנו, ואז היתה נוקטת את הצעד הנועז מבחינה פיננסית של נסיעה במוניות "קשר" ושהות בתל אביב של לפחות שבוע, או עד שהדודה ברוניה תקבל התקף קל של עצבים, מה שבא מוקדם יותר. אבל כשהיא רבה עם אבי בגלל המשפחה שלו, אז היתה מזעיקה את ד"ר וולמן, והיה ברור שכדי להחזיר אותה אבי ייאלץ להיפרד בנשיקות ובדמעות מכמות מכאיבה של מזומנים שבהם תרכוש אמי מעיל חדש או פרווה לצוואר משועל אמיתי, עם עיני זכוכית.