מופע חימום: Glasvegas הם עדיין לא U2

להקות חדשות באות והולכות, אבל כשלהקת האינדי הסקוטית Glasvegas יצאה לאוויר העולם זה היה מרגש. היה להם איזשהו כוח. הם הצטיינו בשילוב שבין שירים מלאי פאתוס וחדורי מודעות מעמד הפועלים לבין סאונד גיטרות מלוכלך וקיר סאונד פיל ספקטורי, שכמו אצל הג'יזס אנד מרי צ'יין עמד במרכז המוזיקה כחומה בצורה. הסולן הכריזמטי, ג'יימס אלן, נראה כמו ג'ו סטראמר ושר במבטא סקוטי כבד שירים על ההזנחה, המשפחות השבורות, הפשע והאלימות שראה בדלמארנוק - אזור לא קל של גלאזגו, ממנו הלהקה הגיעה.

אין ספק כי אלבום הבכורה הסלף-טייטלד של גלאסווגאס היה אחד מאלבומי השנה של 2008. שנתיים וחצי מאוחר יותר מגיע האלבום השני, ”Euphoric Heartbreak”. וכידוע, לייצר תקליט המשך לאלבום ראשון כל כך מרשים זו משימה כלל לא קלה.

האלבום נפתח בקטע ספוקן וורד, שמתחיל עם קריינית שאומרת דברים מפחידים-למשמע בצרפתית, אליה מצטרף בהמשך ג'יימס אלן באנגלית. אורך הקטע לא פחות משלוש דקות וכותרתו "Pain Pain, Never Again". האלבום נסגר, אגב, בעוד קטע ספוקן-וורד בשם "Change", בו מתארחת אימו של ג'יימס אלן. הדרמה היא בילט-אין מהרגע הראשון.

אחרי האינטרו האווירתי, שנשמע כאילו הוקלט בתוך קרחון ואז נקטע באופן פתאומי, נכנס "The World Is Yours" ההמנוני, בו מיילל אלן "את לא זקוקה לי כמו שאני זקוק לך" בייאוש שובר לב. הפאתוס ממשיך ב-"You" המהפנט שנשמע כמו ציפור הדואה בשמיים. כמו הקטע הראשון, גם "You" נגמר פתאום ומעיר אותך מהחלום לתוכו הוא גרם לך לצלול. שני השירים האלה הם שירים ענקיים, המיועדים לאצטדיונים ענקיים. והאלבום השני של גלאסווגאס מלא בהם. "Shine Like Stars" עם הנגיעות האלקטרוניות, או הבלדה "Lots Sometimes", מגיעים למימדים האפיים של השירים הגדולים של U2 מ-"The Joshua Tree".

ברור שגלאסווגאס מכוונים גבוה, או רחב. ולמרות כל הטענות על הקשיים שהלהקה חוותה בשנים האחרונות – העיתונים דיווחו שאלן נטל מנת יתר והתמוטט, ושהמתופפת המקורית עזבה והוחלפה במתופפת שוודית – עושה רושם שגלאסווגאס לא מפחדים מההצלחה, נהפוך הוא. באלבומם השני הם נשמעים כמו מי שרוצים להיות הלהקה הכי גדולה בעולם ולהופיע מול אלפי, שלא לומר עשרות אלפי, אנשים בלילה.

"ג'ושוע טרי" שאוזכר קודם הוא המודל הכללי: ה"גיטרה האינסופית" של דה אדג' וההגשה מלאת הפאתוס של בונו, שהפכו את האלבום הזה למה שנהוג לכנות "גדול מהחיים", נוכחים גם כאן. "ג'ושוע טרי" היה אלבום בומבסטי, אפי ויומרני, וזה בדיוק מה שגלאסווגאס ניסו להשיג באלבומם השני. הם אפילו הביאו את המפיק המתאים למשימה - Flood, הוא מארק אליס, עמו עבדו בלונדון אחרי חמישה חודשי הקלטות בסנטה מוניקה.

הבחירה ב-Flood היא כמובן לא מקרית. הוא היה בין מפיקי כמה מאלבומיהם של U2, כמו "Zooropa", "פופ" ו-"How to Dismantle an Atomic Bomb", ועוד לפני כן שימש כטכנאי הקלטות ב"ג'ושוע טרי" ולמד מבריאן אינו ודניאל לנואה, מפיקי האלבום, כל מה שהוא צריך לדעת כדי לייצר אלבום שמהדהד מפה ועד סוף העולם.

מלבד יו-2 הוא עבד עם עוד להקות ענק, כמו דפש מוד וניין אינץ' ניילז, והוכיח את כוחו בהפיכת להקת אינדי ללהקת אצטדיונים כשהפיק את האלבום השני של הקילרז, "Sam’s Town" ולהקות נוספות שחיפשו פולו-אפ מצליח שישדרג את הפריצה שלהם, כמו האדיטורז ובאחרונה The Pains of Being Pure At Heart.

Flood מן הסתם מצליח להוסיף לגלאסווגאס את הברק הזוהר למרחקים שהם השתוקקו לו, אך לא בטוח שהאלבום עצמו עומד בסטנדרטים שהלהקה הציבה לעצמה. "Euphoric Heartbreak" הוא אלבום שלא חף מבעיות. ראשית, לא כל השירים מספיק קוהרנטיים, להיטיים ופופיים כדי לממש את החלום של החבורה הסקוטית לכבוש את ארצות הברית. עוד בעיה היא שהאמוציות הגבוהות שהאלבום רץ עליהן מתחילתו ועד סופו – ללא אף הפוגה או רגיעה – מפסיקות אחרי זמן מה לרגש ומתחילות להתיש.

"Euphoric Heartbreak" הוא אלבום מרשים, אבל הוא לא האלבום המושלם שגלאסווגאס ייחלו לו. מצד שני, אם כיבוש העולם היא באמת המטרה של הלהקה, היא תמיד יכולה לנסות שוב באלבום הבא או זה שאחריו. אין מה למהר. גם U2 לא הגיעו לשם באלבום השני.

גלאסווגאס, "Euphoric Heartbreal" (לייבל: Columbia)