כמו כל אמן גדול באמת, האויב הגדול של אהוד בנאי הוא הציפיות העצומות ממנו. אלו לא רק ציפיות מאמן טוב, כלומר התקווה שכל שיר שיוציא יהיה לא פחות ממצוין, אלא גם הרצון שבסופו של דבר בנאי שוב יותיר את המאזין המום מרוב תובנות על המקום שבו אנחנו חיים, כפי שעשה ברוב שנות יצירתו, מ"אהוד בנאי והפליטים" ועד אלבום האולפן האחרון שלו שכלל שירים מקוריים, "ענה לי" הנפלא.
הציפיות האלו רק גברו נוכח הכישלון הטוטאלי של "שיר חדש", אלבום הפיוטים שהוציא בנאי, שכשל בשני הסעיפים: מוזיקלית, הוא היצירה החלשה ביותר שבנאי הוציא תחת ידיו ב-20 שנות יצירה; ואמנותית, בחירת הטקסטים שהיו באלבום אטמה אותו לחלוטין בפני המאזינים שכה ציפו לאותו שאר רוח שהורגלו לו. לכן, "רסיסי לילה", אלבומו החדש, הוא קודם כל שובו של הטרובדור לדיבור ישיר עם כלל ישראל באמצעות הטכניקה הייחודית שפיתח לאורך שנים, זו ששואבת מצד אחד את אמנות הסיפור של בוב דילן ומצד שני מקבלת חיים חדשים בזכות עולמו הפנימי העשיר של אהוד בנאי, ספוג הריחות המדהימים של התנ"ך ומחשבת ישראל.
שלושת השירים הראשונים באלבום הם גם החיוך שעולה על השפתיים למראה החבר הכי טוב שחזר לחיים: "אני הולך" הולך והופך לשיר מפתח בישראל 2011 בזכות תחושת האינטנסיביות שעולה מתוכו והמשפט הבלתי נשכח "עומד על גשר ההלכה, מחפש את דרך השלום"; אחריו "משורר וילד", שנכתב בהשראת "חוף הכנרת" שכתב משורר הביט אלן גינסברג על ביקורו בישראל ובו בנאי מצליח להסעיר את הדמיון בין עבר, הווה ועתיד; ואחריו הסינגל המצוין "אבן ספיר", סיפור קצר קלאסי וקסום של בנאי, עם פזמון עדין ואמונה ביכולת של אמן לברוא עולם בארבע דקות וחצי.
שיא האלבום הוא "ר"ג גבעתיים", שיר מעולה והיחיד באלבום שראוי להתלבש לסגל נבחרת השירים של בנאי ולשבת שם על הספסל, לצד "הופעת מילואים". שני השירים דומים בדינמיקה המרתקת שבין האישי ללאומי והאינטנסיביות היחסית שמאפיינת את העיבוד שלהם.
"ר"ג גבעתיים" הוא גם השיר החריף ביותר מבחינה פוליטית באלבום ובו בנאי קובל במשל יפה על אבדן הדרך של ישראל ושנאת הזר שפושה בה ("הלך בודד מושיט את היד, האם הוא בכלל משלנו?") ומרעים כי "פעם היו כאן פרדסים, היו עצי זית/עכשיו האדמה רועדת לי מתחת לבית". זהו בדיוק הקול שמצופה מבנאי להשמיע בימים האלו, הקול שכנראה רק לו מותר להשמיע מבלי להיסקל באש הטוקבקים.
אל תפספס
עם כל זאת, הבעיות של "רסיסי לילה" רבות. כך, למשל, הקטעים האינסטרומנטליים שבין השירים עוצרים את המומנטום של הפתיחה ונעדרי כל ייחוד. בנוסף, השיר "סיפור על ארבעה", שנכתב בהשראת סיפור על ארבעה גאוני תורה שבעל פה שנאבדו ב"פרדס" (שם קוד לעולם הקבלה), חלש ונטול הד, בוודאי לעומת "אבן ספיר" ו"משורר וילד".
גם בהמשך, התחושה היא שאהוד בנאי אולי הולך, אבל הכיוון אינו קדימה. "רגעי קסם" הוא התרפקות נוסטלגית דביקה שנעדרת את מגע הזהב של בנאי במילים. כך גם "שיר זמני", שמוטב שהיה לשנות את שמו ל"שיר לא קיים". הרגע המביך באלבום מגיע ב"כמו ציפור ושרה", מכתב של הורים לבתם המטיילת בהודו, שנשמע כמו השירים שחברות מסחריות מציעות למי שישלם 2,000 שקל ומקבל בסוף שעת אולפן דיסק צרוב עם שיר באיכות של "Friday" של רבקה בלאק.
ככלל, יש יותר רסיסים מלילה באלבום הזה. 14 השירים שבו הם יותר מדי ובניגוד ל"ענה לי", אלבום שעם השנים הולך ומתגלה כענק יותר, "רסיסי לילה" הוא לא המסר המוחץ של בנאי, אותו מסר שעבר היטב בין "דממה דקה", "גבולות", "ברוקלין" ובוודאי "הופעת מילואים" שהיו באלבום הקודם. זאת כמובן, מבלי להזכיר את ארבעת אלבומי האולפן שקדמו לו ושהפכו את בנאי לכוכב של כל המחוזות בישראל, מגוש דן ועד אילת. גם "ענה לי" יצא אחרי שבע שנות שתיקה בין אלבום שירים של בנאי למשנהו, בדיוק המרחק שמפריד בינו לבין "רסיסי לילה". אז, בנאי חזר כמו מטאור לחיים הישראליים. אלו היו שבע השנים הטובות, מסתבר.
אל תפספס
בסיום האלבום, עם השירים "מפתח הלב" ו"עד הפעם הבאה", בנאי עוסק בשליחותו של היוצר והמאבק המתמיד של האמן לרצות ולהגיע ללב של האנשים וגם על הכישלון שנעוץ בדרך הזו. אלו שירים לא רעים, אבל יתרה מאיכותם הם מעידים על הבעיה שבה נמצא בנאי ב"רסיסי לילה": הוא לא מוצא את אותו מפתח הלב, אבל מבטיח לשוב ולנסות.
"ניסית להמריא, לפתוח שערי שמיים", הוא כותב ב"עד הפעם הבאה", "אבל על האדמה אתה הולך בינתיים, עד הפעם הבאה". יתכן ושערי שמיים לא נפתחו הפעם, אבל בניגוד לאווירת הארמגדון שהשרה אלבום הפיוטים שלו, "רסיסי לילה" אולי מאכזב אך באותו זמן גם מספק דיו כדי שנחכה לאהוד בנאי עד אותה פעם הבאה.
אהוד בנאי - "רסיסי לילה" (NMC יונייטד)