היום כבר אין מחלוקת על כך ש"לקום אתמול בבוקר" היה אחד הסרטים המבריקים של שנות התשעים. בזמן יציאתו, המחשבה המקובלת היתה כי מדובר בעוד קומדיה אווילית ושגרתית, אך במהרה התפתח פולחן סביב הסרט והבשילה ההכרה כי הסיפור על הסוציומט הנקלע במעין מלכודת זמן ונאלץ לחוות מחדש אותו יום שוב ושוב עד שילמד להיות בן אדם הוא משל אקזיסטנציאלי מבריק אחת ההמחשות הקולנועיות המשכנעות ביותר לתפיסה של סארטר שהחיים הם מה שאנחנו עושים מהם.
עתה, 17 שנה לאחר "לקום אתמול בבוקר", מגיע סרט נוסף המתאר כיצד אדם נאלץ לחיות אותו פרק זמן קצר שוב ושוב כדי להבין מדוע שווה לחיות את החיים במלואם. גם הפעם זהו סרט ז'אנר מובהק, אך במקרה זה הוא משתייך דווקא לסוגת מותחן הפעולה הבדיוני.
בהתאם לכך, ג'ייק ג'ילנהול מגלם כאן חייל הנשלח פעם אחר פעם לרכבת נוסעים שעומדת להתפוצץ, ותמיד לפרק זמן דומה: בכל גיחה כזו עומדות לרשותו אותן שמונה דקות בלבד, והוא נדרש לנצל אותן כדי לגלות מי הטמין את הפצצה ומדוע. מכאן העלילה הולכת ומתפתלת, אבל אין טעם להרחיב על כך את הדיבור - גם כדי לא להרוס את אלמנט ההפתעה וגם מכיוון שהעלילה כה מסובכת, שקשה להאמין כי מישהו בעולם חוץ מהתסריטאי מבין אותה.
אל תפספס
חשוב מכך, הפרטים המדוקדקים של עלילת המתח פחות מהותיים כאן. אחרי הכל, המסע החשוב באמת של הדמות הראשית אינו בעקבות המחבל כי אם בעקבות עצמו. כמו ב"לקום אתמול בבוקר", הנסיבות המיוחדות הללו, שבהן נדרש הגיבור להתייחס לכל שניה כאילו היתה הרגע האחרון בחייו, מאלצות אותו להוציא מעצמו דברים שבכל מצב אחר היו נשארים חבויים לעד. זהו תהליך מרתק ומעורר הזדהות, שכן גם צופי הסרט יכולים ללמוד ממנו משהו על עצמם.
את "קוד מקור" ביים דנקן ג'ונס, שזהו סרטו השני, וגם בעבודת הביכורים המדוברת שלו, "ירח", הוא השתמש במדע בדיוני כדי לתאר כיצד אדם מגלה את עצמו מחדש. "ירח", אחת היצירות הקולנועיות הייחודיות של השנים האחרונות, הפך את ג'ונס לאחד היוצרים הצעירים והמבטיחים בעולם הקולנוע, אך האמת היא שהתקווה מעט נכזבת בסרט זה.
הבעיה אינה ש"קוד מקור" לא עשוי טוב, אלא להיפך: הוא עשוי בצורה מהוקצעת מדי. בתסריט יש משהו מקורי ומבריק, אך בעבודת הבימוי אין כמעט שמץ של שאר רוח. למעשה, ג'ונס הבריטי מציג כאן מוצר הוליוודי משויף למשעי, ואפילו יש בו את כל המאפיינים השכיחים במוצרים מסוג זה: רגעי פעולה שהם פרווה לגמרי, שימוש שמאלצי באלמנטים כמו מוזיקה והקפאת תמונה, עיצוב דמויות סטריאוטיפי, חוסר תשומת לב לחורים עלילתיים וכיוצא בזה. למעשה, אילולא היינו יודעים שג'ונס חתום על הסרט הזה, כמעט ואפשר היה לחשוב לפרקים שהוא נעשה בידי איזשהו שועל הוליוודי משופשף וסתמי.
אל תפספס
ובכל זאת, ג'ונס מצליח בסופו של דבר להתחבר לתסריט בנקודה מסוימת ולתת מעצמו ערך מוסף ל"קוד מקור". כבר בעבודתו הקודמת התגלה ג'ונס כמי שניחן באנושיות רבה ובאהבה לעולם, והדבר מתברר בסרט הנוכחי ביתר שאת. כדי ליצור יצירה משכנעת על כך שהעולם יפה, צריך גם להאמין בכך. וג'ונס מאמין בזאת, ולכן "קוד מקור" הוא אחד הסרטים האופטימיים שנראו בשנים האחרונות.
מעבר לחזון העתידני, קטעי האקשן והתסבוכות העלילתיות, "קוד מקור" הוא סרט פשוט כמו שיר הייקו. זה לא מקרי שהסיפור שלו תחום בגבולות זמן של שמונה דקות, כי גם את המסר שלו אפשר לסכם בשתי שורות, שאביב גפן כבר שר אותן פעם זו לא חובה לחיות, זו זכות להיות חיים.