החיים, כמו שיודעים כולם, הם עסק לא פשוט והמורכבות שלהם תמיד העסיקה את ניקול קראוס. כל מי שקרא את "תולדות האהבה" ואת "אדם נכנס לחדר" הבין שאת מוחה המבריק של הסופרת המוערכת בת ה-36 מעסיקים שני נושאים עיקריים - הניסיון הבלתי אפשרי כמעט לנצח את הזיכרון ולתקן את העבר, וקיומו של חוט המחבר בין אנשים ברחבי הגלובוס בלי שיצליחו כלל להרגיש בקיומו.
ב"ב??ית גדול", הרומן השלישי של קראוס המתפרסם בעברית (בתרגומו המצוין של שאול לוין, שאחראי גם לתרגום "תולדות האהבה"), החוט המקשר בין הדמויות הוא שולחן כתיבה החוצה שלוש יבשות. שולחן כבד עם מגירות רבות משמעות, כזה שקשה להזיז ממקום למקום, אבל עדיין זז הלוך ושוב בתנועה טרנס אטלנטית; ולא סתם זז, כי אם נדחף על ידי עוצמתם של הזיכרונות והסנטימנטים.
השנה היא 1998 והדמות הראשונה המוצגת בסיפור היא נדיה, סופרת דיכאונית בגיל המעבר שבעברה גירושים לאחר עשור של נישואים ופרידה טרייה מגבר אחר עמו חיה בזוגיות בניו יורק. נדיה קיבלה את השולחן 26 שנים לפני כן מסופר צ'יליאני-יהודי בשם דניאל וארסקי, שזמן קצר לאחר מסירת המזכרת נרצח על ידי אנשיו של אוגוסטו פינושה. השולחן הוא הנכס האמיתי היחיד שנותר לנדיה, עד שיום אחד מפציעה בחייה בחורה צעירה בשם לאה וייס, הטוענת שהיא בתו של וארסקי ותובעת לעצמה את השולחן. בינות לעיסוק בדמויותיהן של נדיה ולאה, אנו נחשפים גם למונולוגים אחרים, כמו זה של עורך דין ישראלי מלא זעם שעורך חשבון נפש בגין יחסיו המעורערים מזה שנים עם אחד משני בניו. הקו הסיפורי הזה נראה, לכאורה, כמי שאינו קשור לשאר הדמויות בספר וגם לא לשולחן עצמו.
מעשה בשולחן כתיבה
אולם לא נדיה היא גיבורת הרומן אלא שולחן הכתיבה, ולכן דמותה עוזבת אותנו זמנית ונוכחותו שלו נשארת. היא מכוונת אותנו למונולוגים של אנשים אחרים הקשורים לרהיט, שהיה בשלב זה או אחר מרכז חייהם מאז הימים שלפני מלחמת העולם השנייה ועד סוף המאה העשרים.
שולחן הכתיבה הוא החומה הבלתי עבירה בין אנשים לבין אלה שאמורים להיות קרובים אליהם. המגירות הרבות והכבדות שלו הן משל למועקה ולסודות של אותם קרובים, שעושים את כברת הדרך הארוכה עד לקבר מבלי לחשוף את יקיריהם לצדדים נסתרים באישיותם. האנלוגיה הזו מקבלת ביטוי מודגש בעמוד 262 מצד אחת הדמויות המשתפכות: "... אישה שהייתה מסוגלת למסור בקור רוח את בנה לאישה זרה. אישה שפרסמה מודעה בעיתון בנוגע לתינוקה שלה תינוקה שלה כדרך שאדם מפרסם פריט ריהוט למכירה. חיכיתי שהידיעה החדשה הזאת תשפוך את אורה הקשה, חיכיתי להבין, לדלת שתיפתח, חיכיתי להיכנס לפרק חיים של אמת גנוזה. אבל שום התגלות לא הגיעה".
כפי שכבר ניתן להבין, לכל מילה ב"בית גדול" יש משמעות, ומכיוון שקריאתו איטית במיוחד הוא נראה ארוך יותר מ-283 העמודים שעליהם הוא פרוש. קראוס משקיעה את כל כולה בפרטים הקטנים; היא לא משאירה אפילו חור אחד בעלילה כשהיא נכנסת למוחם של אנשים, לייסוריהם ולזיכרונותיהם. הניסיון לצלול לעמקי מוחם של כל כך הרבה אנשים מרקעים שונים - סופרת אמריקאית מיוסרת; אלמן אנגלי שמחפש את סודותיה של אהובתו המנוחה; עורך דין ישראלי מתוסכל; וסוחר רהיטים ניצול שואה - נראה כניסיון שעתיד לנגוס קשות באמינותן של הדמויות, אבל קראוס נכנסת בצורה מופתית לראש של כל אחת מהן ומכניסה לתוכן מלאות ושלמות שכנו?תן לא ניתנת להפרכה.
הבטחה שהכזיבה
אלא שכדרכם של עילויים רבים, גם קראוס לקחה את הווירטואוזיות שלה כמה צעדים קדימה והפכה את האמצעי למטרה. היא טווה חוטים רבים מדי ומכבידה על הסיפור, שגם בקריאה שנייה ספק אם ייעשה ברור יותר. העלילה ב"בית גדול" מתקדמת בצעדים קטנים, גם הסיפור איטי אבל לעומת זאת תכולתו אינטנסיבית ביותר. והדמויות, על אף הסטטיות בסביבתן, מכילות הרבה מאוד רגש (שכשלעצמו מועבר היטב לקורא). מצב גודש שכזה מחייב התרה, אולם לא כל החוטים בסבך הסיפור נפרמים וקראוס מותירה לא מעט שאלות פתוחות. במיוחד אמורים הדברים לגבי סיפורם של אהרון ובנו דב, שאולי מצמרר ויפה בפני עצמו, אבל חיבורו ליתר חלקי הספר רופף ומשאיר את הקוראים עם תחושה של חוסר שובע ופורקן.
"בית גדול" רושם החמצה בשל היותו הבטחה גדולה שלא מתממשת. אין ספק שלו היתה קראוס משקיעה יותר במציאת פתרונות לחידה שהיא עצמה יצרה, היא היתה מגישה לנו פנינה אמיתית. כך יוצא שאנו נאלצים להסתפק ביכולת הפנומנאלית שלה לחדור אל הפינות העמוקות ביותר בנפש האדם. לגבי הסיפוק שנקבל מזה? טוב, זה כבר סיפור שונה לחלוטין.