"בעולם טוב יותר" של סוזן ביאר הדנית זכה השנה בגלובוס הזהב לסרט הזר הטוב ביותר ומיד לאחר מכן בקטגוריה הדומה בפרס האוסקר, דאבל שלא היה כבר עשור. הוא גם החזיר את הפסלון המוזהב לדנמרק לאחר יותר מעשרים שנה, אבל מעבר לכל אלו, הדרמה הזו היא נקודת ציון מפני שהיא שמה את החותמת על כך שביאר היא אחת מן הקולנועניות המרתקות בימינו.
הסיבה לכך אינה טמונה דווקא ביכולת של ביאר לרגש, כי אם במשהו שכלתני יותר. פעם אחר פעם, היא עומדת במשימה מורכבת שמעט במאים עכשוויים אפילו ניסה לעמוד בה, ומלהטטת בין חלקים שונים של העולם כדי ליצור משלים שרלוונטיים לכפר הגלובלי כולו. וכך, ביאר היא אחת מן הקולנועניות היחידות כרגע שמצליחה לנסח באפקטיביות שאלות הנוגעות גם למדינות המופצצות בעולם השלישי וגם לארצות המערביות שמפציצות אותן.
ב"אחים", סרטה שהיה מועמד לפרסים רבים וגם זכה לעיבוד מחודש הוליוודי, היא זיגזגה לשם כך בין המלחמה באפגניסטן לבין שדה הקרב שהחיילים השאירו אחריהם במעונם שבדנמרק. ב"אחרי החתונה", שהיה מועמד לאוסקר אך לא זכה בו, היא דילגה בין בית יתומים בהודו לבין בית בדנמרק, שגם בו בסופו של דבר היו יתומים.
אל תפספס
עתה, ב"בעולם טוב יותר", שהוא סרטה הטוב ביותר עד כה ולכן גם זה שהביא לה סוף כל סוף את הפסלון ליד, מצליבה ביאר בין שני סיפורים שמפריד ביניהם אוקיינוס שלם, אבל מאחדים ביניהם אותם פחדים ויצרים. הסיפור הראשון הוא של רופא דני, המנסה להציל נפשות במדינה אפריקאית השסועה בידי מלחמת אזרחים ברוטלית, אך בשלב מסוים מתחיל לשאול את עצמו אם יש אנשים שלא ראוי להציל אותם.
בסיפור השני מככב בנו של אותו רופא, שנותר בבית ומתמודד גם הוא עם תוקפנות. במקרה שלו הוא נאלץ להתגונן בסך הכל מן הבריונים השכונתיים והבית-ספריים, אבל למעשה הוא ניצב מול אותן שאלות שעמדו בפני אביו: האם זה נכון להפנות את הלחי השנייה, והאם אנחנו בכלל מסוגלים לעשות כך? האם פציפיזם הוא הדרך היחידה להביא לשלום, או שאי התנגדות לאלימות רק מאפשרת לה לצמוח בסופו של דבר?
ביאר בונה את שני קווי העלילה הללו ובעיקר את המפגש ביניהם ביד אמן. הודות לשליטה שלה במלאכת הסיפור ובמבע הקולנועי, היא משכילה לבנות דמויות מעוררות הזדהות, ולטעון את הדינמיקה ביניהן בעוצמה. וכתוצאה מכך, "בעולם טוב יותר" ניחן בכוח רב.
אל תפספס
כבר ב"אחרי החתונה" אפשר היה להתרשם מיכולתה של ביאר ליצור מעמדים מרטיטים למשל הרגע הבלתי נשכח שבו גיבור הסרט ההוא ביכה את מותו הקרב. בעבודתה הנוכחית מלטשת ביאר את היכולת הזו, וכתוצאה מכך הסרט כולו רצוף סצינות חזקות. וכך, "בעולם טוב יותר" הוא דרמה במובן השלם והטהור ביותר של המילה.
אך הווירטואוזיות הסיפורית של ביאר, כמו גם המיומנות שלה בסחיטת דמעות ובהשגת אפקט דרמטי, רחוקות מלהיות הסגולה המרכזית של הסרט. מה שמקנה ל"בעולם טוב יותר" את הערך האמיתי שלו וגם מאפשר לו להיחרת בזיכרון ובלב לאחר הצפייה הוא האמביוולנטיות המוסרית שלו.
הדוגמה הטובה ביותר לכך היא סצינת המפתח של הדרמה, שבה מהרהר הרופא כיצד לנהוג בפושע המלחמה הפצוע המתחנן לקבל ממנו טיפול. והבעות הפנים המשתנות של הצדיק לכאורה מבטאות את הכישרון של ביאר לומר הרבה בלי שהדמויות יוציאו מילה, ובעיקר את העושר הרעיוני שלו.
אל תפספס
העמדה הדו-משמעית של הסרט בכל הנוגע לסוגיות אתיות גם מסייעת לו להדוף טענות פוטנציאליות נגדו. "בעולם טוב יותר" עלול היה להיות פטרוני, אך ביאר שופטת באותה צורה את הבוגרים ואת הילדים כמו גם את האפריקאים ואת המערביים. הוא עשוי גם היה להיות יפה נפש, אך ביאר אינה מעמידה פנים שאפשר תמיד להימנע מאלימות.
גרוע מכל, הוא גם היה יכול להידרדר לדידקטיות, אבל הבמאית אינה נופלת במלכודת הזו. "בעולם טוב יותר" לא מנסה לחנך, וזאת מהסיבה הפשוטה שמלכתחילה אינו מתיימר לדעת את התשובות לשאלות שהוא מציג, ולכן הוא מותיר לקהל לענות עליהן.
אם כך, זהו סרט על מוסר אבל אין בו מוסר השכל, מפני שהוא לא מנסה להיות חכם יותר מהדמויות שלו או מן הצופים. בדיוק כמוהם, גם הוא משוטט ביקום בדאגה, ללא פתרונות קסם אך בכל זאת עם האמונה שאפשר לברוא כאן עולם טוב יותר.