זה לא דבר חדש שהוליווד אינה ארץ לזקנים. טובי השחקנים הוותיקים, ובראשם כמובן צמד החמד פצ'ינו ודה-נירו, כבר נאלצו בשנים האחרונות לגלם תפקידים מבזים בסרטים קיקיוניים. חלקם, למשל ג'ין הקמן, הבינו שכבר עדיף להם בכלל לפרוש מהמקצוע, ולמעשה מפתיע יותר בימינו לראות כוכב עבר שלא מביך את עצמו מאשר לחזות באחד שכן עושה זאת.
אך גם בנסיבות האלה, התפקיד שעושה הריסון פורד ב"קשה על הבוקר" מצליח להיות מביך במיוחד. השחקן המזדקן מגלם בקומדיה זו את מייק, איש טלוויזיה שירד מגדולתו, בין השאר מפני שהוכתר כ"אחד משלושת האנשים האיומים בעולם". בהתאם לזאת, פורד נדרש לעצב כאן גיבור אנטיפת, מלא ארס ויגע, והצרה היא שהוא בונה דמות כל כך לא נעימה ועושה זאת בכזו מרירות וחוסר חשק בעצמו, שקשה להסתכל על המסך בלי להתכווץ.
ההופעה של פורד אינה הבעיה היחידה בסרט. נוסף לזאת, הוא פשוט משעמם וחסר עוקץ. הסיבה לכך היא שהתסריט המבולבל מדלג בין שני מישורים שלא מצליחים להתחבר כראוי.
אל תפספס
קו עלילה אחד מציג בפנינו את בקי (רייצ'ל מקאדמס), מפיקת טלוויזיה צעירה ושאפתנית המקבלת את הזדמנות חייה - הצלתה של תוכנית בוקר דועכת ברשת מקומית בניו יורק, שאיש כבר לא רוצה לגעת בה. לשם כך מגייסת פרח העיתונות את שירותיו של מייק, שלא יכול לסרב לה בשל מחויבות חוזית מופרכת כלשהי.
קו העלילה השני, שהנפח שלו מרכזי הרבה פחות, מתאר את הרומן המהוסס בין בקי למנהל הבכיר ויפה התואר (פטריק ווילסון) שהיא פוגשת במסדרונות. לאורך כל הדרך קיימת ציפייה שמייק איכשהו ייכנס ביניהם וייצור משולש אהבה, אך זה לא קורה.
אפשר אולי להעריך את הקומדיה הרומנטית הזו על כך שהיא נמנעת מקלישאת סיפור האהבים בין המנטור לחניכתו, אבל לו היתה בקי מתלבטת בין הקשיש לצעיר, לכל הפחות היה לסרט איזשהו קונפליקט.
אל תפספס
מוזר שיוצרי "קשה על הבוקר" לא לקחו זאת בחשבון, שהרי מלכתחילה הם ניסו לחקות את ההצלחות של "משדרים חדשות" ו"השטן לובשת פראדה", צמד להיטים קודמים על עולם התקשורת שבנו את עצמם בין השאר על התחבטות הגיבורה בין שני מחזרים, ולכן היה בהם מתח ועניין. אלא ש"קשה על הבוקר" נחות לעומת שני מקורות ההשראה שלו גם בכל אסקפט אחר. הוא מנסה לשחזר את העוקצנות של "משדרים חדשות" ואת האלגנטיות של "השטן לובשת פראדה", אך אין בו את שני המדדים האלה וגם אין לו דברים בסיסיים יותר.
וכך, במה שמתיימרת להיות קומדיה רומנטית, אין רומנטיקה וגם אין כמעט קומדיה. מה שכן יש פה זה רצף של קלישאות, בדיחות לא מצחיקות וגם מהלכים עלילתיים שרירותים שנרקמו בחופזה.
אל תפספס
הדבר בא לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר דווקא ברגעי המפתח של הסרט. הסצינה שבה בקי ויקיר לבה עושים זאת לראשונה והקטע שבו מייק מגלה את פתרון הקסם שאולי יציל את התוכנית נראים כאילו נעשו בידי חובה, והדבר תורם להרגשה שמדובר במוצר זניח שנולד בפס ייצור אך התקלקל באמצע.
הרבה מן האשמה בקלקול הזה מוטלת גם על כתפיו של הבמאי רוג'ר מיצ'ל. היוצר הבריטי עשה בעבר כמה סרטים יפים ומיוחדים, ובראשם "ונוס" ו"אהבה נצחית", וביים פעם גם את "נוטינג היל" הקלאסי עם יו גרנט וג'וליה רוברטס. אולי בגלל זה חשבו המפיקים שהבמאי מתאים גם למשימה הזו, אבל מיצ'ל טובע באוקיינוס שבין לונדון וניו יורק.
אל תפספס
הצורה המיושנת שבה מיצ'ל מביים את הסרט גורמת לו להיראות כמו מוצר משנות התשעים, והוא לא מצליח לפזר עליו שום קסם או להוסיף לו ברק ושאר רוח. חמור מכך, הוא גם מאבד שליטה על פורד וחבריו, ובמקום ליצור ביניהם כימיה מאפשר להם להפגין תצוגות משחק גסות.
במובן הזה, התרגום העברי הוולגרי שניתן לשם הסרט דווקא הולם אותו יותר משמו המקורי ורב ההדר, "Morning Glory". וכך, "קשה על הבוקר" אכן מזכיר את זקפת השחרית כמוה, גם הוא גורם לאי-נעימות רבה אך לפחות נעלם במהרה בלי להותיר חותם.