כנראה שהרבה זמן חלף מאז הפעם האחרונה ש"החברים של נאור", שחזרה אמש (שלישי) לעונה שלישית בערוץ 10, שודרה. כמה זמן? מספיק בשביל לשכוח את איכויותיה האמיתיות של הסדרה ולהתרשם לחיוב מהפרומואים. בקדימונים היא דווקא נראתה תזזיתית וגדושה בהופעות אורח מפתיעות. ניכר היה שמדובר בהפקה מושקעת. ניתן אף היה לחשוב שהחבורה של נאור ציון כבר הפכה לקולחת ומגובשת, ומי יודע, אולי גם ההומור של הבמאי והתסריטאי הצליח להתבגר. אבל אז החלה התוכנית, וכל הציפיות נמחקו במחי קטע סטנד אפ. בדיחות על סבתות מרוקאיות וגרעפסים בארוחת יום שישי הבהירו שנאור ציון עדיין תקוע עמוק בתקופות אחרות, שבסטנדרטים של הסיטקומים המודרניים נחשבות לאפלות ופרימיטיביות.
זו לא סתם אכזבה, אלא בעיקר פספוס. לא כל סדרה מגיעה לעונה שלישית, אבל מאלו שמקבלות את הזכות הזו מצפים לאיזשהם יתרונות. למשל, היכרות מעמיקה עם הדמויות ועם ההווי הקבוצתי. למשל, הנאה מהדינמיקה המוכרת בין החבר'ה ומההומור הפנימי והייחודי. למשל, תחושה של חמימות ביתית בלוקיישנים השונים, או בנייה יסודית של הדמויות וחפירה במהותן. אצל "החברים של נאור", לעומת זאת, נראה כי המסלול הוא הפוך. ככל שהסדרה מתקדמת, האירועים והדמויות הופכים לשטחיים ומנוכרים יותר. אם בעבר נאמר על "החברים של נאור" שהם לא מעוררים חשק להציע להם חברות, הרי שעכשיו כבר אין שום סיבה אפילו להסתכל עליהם מהצד.
האכזבה, כאמור, נובעת דווקא מהפוטנציאל. הלא יובל סמו, למשל, כבר הוכיח בעבר את יכולותיו הקומיות. גם נאור ציון עצמו הצליח בעבר להצחיק ולהפתיע. ההפקה בהחלט נראית מושקעת, ואין ספק בכוונותיה החיוביות. אז למה במוצר הסופי הכל מתפקשש? למה אין טוויסטים מבריקים, הפתעות קומיות או הומור פרוע (למעט הבלחות בודדות, בעיקר של סמו)? למה הרבה לפני שהסצינה מתחילה, ניתן כבר לצפות כיצד היא תסתיים? לא חבל?
ארוחת השבת אצל המשפחה של בת זוגו של ציון, למשל, לא רק שנמרחה יתר על המידה, אלא אף הוצגה בצורה משכנעת ומיומנת יותר כבר לפני 30 שנה ב"צ'רלי וחצי". זה לא הומאז', אלא שחזור צולע. נראה כאילו נאור ציון עדיין מכוון לקהל בקאמל קומדי קלאב, שמשתעשע מבדיחות עדתיות ומדמויות גרוטסקיות. לצערו, מאז כבר הספקנו להתפתח. כנראה שנאור ציון קצת פחות.
כמו בעונותיה הראשונות, גם הפעם העובדה שהתוכנית מנסה לייצג את תל אביב צורמת במיוחד. כל מי שתל אביב יקרה ללבו חש צביטה למראה החבורה הטלוויזיונית, שמתהדרת במעין אליטיזם תל אביבי אך בעיקר מכפישה את תדמיתה של העיר האהובה. במקום ששיחות הסרק שמלוות את תרבות הפנאי העירונית יוצגו בכבוד הראוי להן, "החברים של נאור" מביטים בתל אביב מבעד לפריזמה של דלאל מפיצריית "הסובל" - מי שהיה בעבר פנינה ייחודית, ולאחרונה הפך לסמל המובהק של הפרחיות המקומית, ביתם של שיכורי הלילה הרועשים ומעוזם של הג'יפים בדאבל פארקינג. ייתכן שאלו הם החברים של נאור, זה הקהל שאליו הוא מכוון, ואלו הצופים שלהם הוא ראוי.