ותיקי מלחמה: "Wasting Lights" של פו פייטרז - בעייתי אבל מהנה

Foo fighters כבר לא יוציאו את האלבום שיגרום לעולם לעצור. האלבום הנוכחי הוא השביעי שלהם, ואם יש בעולם איש אחד שלא צריך להתאמץ ולנסות להרשים קהל צעיר, ברור שזה דייב גרוהל, מלך הקוליות שאין לה גיל. הוא לא צריך להוכיח כלום, מי שחכם כבר יבוא לשמוע אותו. פו פייטרז מתמקדים כבר שנים בלעשות רוקנרול איכותי וקלאסי ומשאירים את הבשורה ללהקות אחרות. לא רק שאלבומם החדש "Wasting Light" לא משנה את זה, הוא מקצין את המצב והולך אחורה במתכוון. זה ניכר בכל אלמנט בו: בבחירה בבוץ' ויג, האיש מאחורי "Nevermind", כמפיק; בשיתוף הפעולה עם קריסט נובוסליק מנירוונה; באופן האנלוגי שבו הוא הוקלט; וכמובן באיך שהתוצאה הסופית נשמעת. היטיב לתאר את המצב מבקר המוזיקה של הספין כשכתב "הדבר הזה צריך לבוא עטוף בפלאנל".

"White Limo", שיצא כסנונית הראשונה מהאלבום, בישר על הדרך המטאלית בה בחרו הפו ללכת באלבומם השביעי. כיכובו של למי, סולן מוטורהד, בקליפ לא היה יכול להעיד על שום כיוון אחר. הצהרת הכוונות הזו שימחה מאוד את המעריצים, שהתאכזבו מאלבום האולפן האחרון של הפו ומהשנים האחרונות והרגועות שלהם. ולמרות ש-"White Limo" הוא השיר הכי קיצוני ב-"Wasting Light", הוא גם אחד הטובים בו.

הבעיה של "Wasting Light" היא שלא מספיק חלקים ממנו דומים לשיר הזה. אם חלק גדול יותר מהאלבום היה עד כדי כך חד משמעי בהצהרה המוזיקלית שלו, התוצאה היתה מפתיעה וטובה יותר. לכן, "Wasting Light" נרשם לבסוף כאלבום יפה, אם כי לא מצוין ואפילו טיפה מפוספס. עם היד המכוונת של ויג, הפו פייטרז היו יכולים ללכת רחוק יותר ולחקור באופן עמוק יותר את ההיסטוריה המוזיקלית שלהם. את ההזדמנות לצאת למסע ארוך ומעניין וליצור הומאז' בלתי נשכח לתקופה בלתי נשכחת ניצלו הם רק באופן חלקי.

חלקים גדולים מהאלבום נשמעים דומים מדי לאלבומים קודמים והופכים את "Wasting Light" לאלבום שתקוע בין שתי גדות של רוקנרול – מצד אחד הוא מפציץ עם שירים מצוינים כמו "Rope", "Dear Rosemary" ו-"I Should Have Known", ומצד שני חסרים בו רגעים גדולים של ממש, כאלה שיהפכו אותו להצהרתה מוזיקלית שגם אם אינה חדשנית, היא קוהרנטית ויוצאת דופן. אפשר להתבאס מהפספוס ואפשר לוותר על הביקורת ופשוט ליהנות מהסאונד המהוקצע של ויג, מהתיפוף האלמותי של טיילור הוקינס, מהגרון של דייב גרוהל שנקרע על הטקסטים הכי פשוטים והכי חדים, או בקיצור - מעוד אלבום של הפו פייטרז. אחרי הכל, אין דבר כזה אלבום רע של הפו פייטרז, יש רק אנשים שלא אוהבים אותם מספיק.

"Gimme Some", האלבום החדש של פיטר ביורן וג'ון, מציע גם הוא רוקנרול. הפופיות החמקמקה של שלישיית האינדי השוודית, זו שהפכה אותם לכוכבים לרגע בזכות "Young Folks", מתעמעמת ברובו של האלבום החדש, למרות שהוא נפתח בצמד שירים פיטר-ביורן-ג'ון צפויים ומקסימים כהרגלם.

בשיר השלישי, הסינגל "Second Chance", נוצר איזון מושלם בין הרוח המחוספסת של האלבום החדש לבין הרוח המרחפת של האלבומים הקודמים, והתוצאה כוללת טמבורין, גיטרות ומלא גרוב. השיר הבא, "Eyes", הוא כבר רוקנרול סיקסטיזי תמים במיטבו.

וכך זה ממשיך – "Gimme Some" הוא אלבום שמטייל בין רמות שונות של רעש ובין שלל השפעות. רוב הזמן הוא נהדר. הניסיונות הבודדים ללכת למקומות צעקניים יותר, כמו ב-"Lies", הם אלו שלא מחמיאים לפיטר ביורן וג'ון וקצת מקלקלים את ההנאה, אבל יתכן שזה רק עניין של טעם. "Gimme Some" הוא אלבום של להקה שאוהבת את הביטלס, הקינקס, הפיקסיז ופריימל סקרים ויודעת לעשות מהאהבה הזו אלבום יפה, מבלי לאבד את האישיות שלה.