נסיך העיר: איפה סידני לומט היה כל השנים?

סידני לומט - שהלך לעולמו אתמול (שבת) - מת בסיומה של קריירה עשירה ומגוונת, שהתפרסה על-פני יותר מחמישים שנה, וכללה מעל 50 סרטים, לא כולל פרקים רבים לסדרות טלוויזיה שביים בתחילת דרכו. במידה רבה סבל לומט מהבעיה המשותפת של הבמאים הפוריים, שמתעקשים ליצור לאורך שנים בקצב גבוה: רשימת הסרטים הטובים שעשה התאזנה עם הבינוניים והגרועים. התוצאה של הדבקות בעשייה, בכל מחיר וללא יותר מדי הבחנה, היתה התמוססות הדרגתית של מעמדו של לומט כבמאי מהשורה הראשונה. בקיצור, המקבילה האמריקאית של מנחם גולן.

לומט התחיל בתיאטרון, התקדם לטלוויזיה בראשית דרכה וב-1957 פרץ לקולנוע עם הדרמה הקלאסית "12 המושבעים". לשיא שלו הגיע במהלך שנות ה- 70, כשהסגנון האינטנסיבי והמחוספס של סרטיו השתלב היטב עם מהפכת בוגרי בתי הספר לקולנוע בהוליווד. אלה היו השנים של מרטין סקורסזה, פרנסיס פורד קופולה, בריאן דה פאלמה, וויליאם פרידקין ואחרים, יוצרים ששברו את התבנית הקלאסית המלאכותית והמלוקקת של האולפנים והציגו בסרטים שלהם תיאור ריאליסטי של החיים העכשוויים, בתוספת לא מעט אלימות גרפית.

לומט היה אמנם מבוגר מדי בשביל להשתלב בהווי הסקס והסמים של הדור החדש, אבל אין ספק שהתחבר למהפכה והגיע באותה תקופה לשיאו היצירתי. הסרטים שיצר אז היו שילוב בין יכולת מקצועית גבוהה להתעקשות לומר משהו על החברה שסביבו ולעסוק בדילמות מוסריות כבדות משקל, כראוי לאמן אמיתי.

ב"סרפיקו" (1973), שבו עבד עם אל פצ'ינו שנה אחרי שקופולה הפך אותו לכוכב ב"הסנדק", יצא לומט לרחובות האפלים של ניו יורק כדי לספר את סיפורו של שוטר ישר, שחושף את השחיתות של חבריו ומשלם על כך בחייו. ב"אחר צהריים של פורענות" (1975) שוב עבד עם פצ'ינו, הפעם בתפקיד גבר שיוצא לשדוד בנק כדי לממן ניתוח לשינוי מין לבן זוגו. השוד הופך לחגיגה תקשורתית, עם סוף אלים במיוחד.

לומט המשיך לבעוט בתקשורת צמאת הדם של העידן החדש שנה לאחר מכן, כשיצר את "רשת שידור" (1976), סרט שבמרכזו שדרן חדשות מזדקן שמאבד את עבודתו אך הופך במפתיע לכוכב תקשורת כשהוא מצהיר שישים קץ לחייו בשידור חי. על שני האחרונים, אגב, קיבל מועמדות לאוסקר על בימוי, אך בסופו של דבר לא אחז בידיו את הפסלון עד 1995, כשעוטר בפרס מפעל חיים.

התחושה היא שאילו היה לומט פורש מהעשייה בשלב הזה של הקריירה שלו, יתכן שהיה נחשב היום לאחד היוצרים האמריקאים החשובים של כל הזמנים. אלא שלומט המשיך הלאה, וכך לצד כמה סרטים טובים פה ושם, כמו לדוגמה הדרמה המשטרתית "נסיך העיר" (1981) ודרמת בית המשפט "גזר הדין" (1983), רוב עבודותיו התחילו לנוע בין הבינוני לתמוה. אחד משיאי התימהון שאליהם הגיע לומט בקריירה שלו היה "הקוסם" (1978), הגרסה המוזיקלית ל"הקוסם מארץ עוץ" עם צוות שחקנים-זמרים שחור, שביניהם דיאנה רוס בתפקיד דורותי ומייקל ג'קסון בתפקיד הדחליל. הסרט, שהתבסס על מיוזיקל בימתי, העביר את הסיפור הקסום של פרנק באום לסביבה עירונית מחוספסת וצבע אותו בצבעים של התרבות השחורה של התקופה. התוצאה הייתה מגושמת, מכוערת למראה ובמידה רבה אפילו נלעגת, והפכה לכישלון קופתי מהדהד.

במהלך השנים הבאות, הלכה הקריירה של לומט ודעכה לאיטה בשורה של סרטים נשכחים. גם כשהצליח לחבור לפרויקטים מבטיחים דוגמת "עסק משפחתי" (1989), שבו התכנסו בסרט אחד שלושה כוכבים בני דורות שונים – שון קונרי, דסטין הופמן ומתיו ברודריק – התוצאה הסופית הייתה סתמית וחיוורת. לנקודת שפל נוספת הגיע לומט במותחן "זרה בתוכנו" (1992), שבו שיחקה מלאני גריפית שוטרת שמשתלבת בקהילה היהודית החסידית של ניו יורק, כדי לחקור רצח אכזרי. נשמע כמו קומדיה מטורפת, אבל לומט היה רציני לחלוטין ואיכותו של הסרט היתה בהתאם.

דווקא בשנות האלפיים, לאחר שחצה את סף גיל שמונים זכה לומט לפתע לפריחה מחודשת, שסיימה את הקריירה שלו בנימה חיובית והוכיחה שכשנופלים לידיו תסריטים טובים, הוא עדיין יודע לעשות את העבודה. ב-2006 יצר את דרמת בית המשפט "משפטו של ג'קי די", שבה העניק לאיש השרירים וין דיזל תפקיד דרמטי-קומי כמאפיונר שמסרב להלשין על חבריו. הסרט לא זכה אמנם להצלחה קופתית, אך קיבל ביקורות טובות ואף השתתף בתחרות הרשמית של פסטיבל ברלין. ב-2007 יצר לומט את סרטו האחרון, דרמת הפשע "לפני שהשטן יודע". הסרט, שערבב בין דרמה משפחתית קורעת לב לאלימות וסקס, החזיר לרגע את לומט לסגנון שאפיין את שנות השיא שלו, קטף מועמדויות ופרסים רבים, והוכיח שלמרות מה שאולי היה נדמה, לומט עדיין לא לגמרי איבד את זה. נראה שבסופו של דבר, ההתעקשות השתלמה לו.