תלושי חג: האלבום החדש של אחינועם ניני - מיותר

באנגלית, נקרא האלבום "ארץ שיר" של אחינועם ניני (Noa, כמובן) בשם "The Israeli Songbook". השימוש במונח "Songbook" נועד לסמן את אוסף השירים שניני בחרה לכסות כשירי מפתח בתרבות הישראלית (מה שבוודאי נכון לשירים כמו "שיר ערש", "רוח סתיו" ועוד), אבל גם מזכיר, אסוציאטיבית, אלבומי קאברים מתרבויות דומות, שהפכו את המושג "Songbook" ל"חגים עכשיו, וזה מה שיש לנו להציע".

זה לא רע לכשעצמו, בטח כשניני תומכת את הדברים באג'נדה שנוגעת לשיח הציבורי בנושא "מהי איכות" בתרבות הישראלית ב-2011. שובה לקלאסיקות ישנות, בוודאי עם הפומפוזיות והמלודרמטיות המעיקה בילט אין של התזמורת הסימפונית ירושלים, מציע דעה ברורה וצלולה באשר למהו אותו Songbook וגם מתחיל דיון מרתק אחר – בפסח בעוד עשר שנים, מה יהיה ה-Songbook של אמן המיינסטרים האופורטוניסט לקראת החג? האם הוא עדיין יורכב מאלתרמן, סשה ארגוב ויעקב אורלנד? האם מישהו עוד יפנה לאמן ברמה של אילן מוכיח כדי שיעבד כל כך יפה את "שיר ערש"?

אלא שבמבחן התוצאה, "ארץ שיר" הוא אלבום סביר ומעט משעמם, אך בעיקר לא נחוץ. בגילה (41) ובעיקר במעמדה בארץ ובעולם, קצת מוקדם להתחיל לסכם את ה-Songbook הישראלי במקום להפציץ עם שירים חדשים ואלבום בינלאומי שאינו כולל את מירה עוואד. סביר להניח שעד פסח הבא גם נקבל את אותו אלבום ובינתיים, ניני סימנה לעצמה עוד וי כאמנית מיינסטרים – אלבום מיותר לחג.

נפתלי אלטר אולי מוציא אלבום בכורה ("נסיעה") רק בגיל 63, אבל הוא חלק מה-Songbook הישראלי, בגלל שלושה לחנים לפחות, שלושתם נמצאים באלבום הבכורה שלו: הראשון הוא "עוד חוזר הניגון" הבלתי נלאה, מהשירים הבודדים בעברית שהקאברים שלו (בראשם בביצוע של ברי סחרוף כמובן) שורדים טוב יותר מהמקור, בגלל עוצמת הלחן של אלטר; השני הוא "יונתן סע הביתה", מהשירים הבודדים מתקופת המיינסטרים של שנות ה-70 שנשמע עדיין רענן, כאן בגלל הטקסט המצוין של יהונתן גפן ושוב – הלחן הענק של אלטר; השלישי הוא "במקום הזה", הקרשנדו הרגשי של "החיים על פי אגפא", שבו אלטר וכותב השיר, אסי דיין, היטיבו לשלב שיאים קולנועיים ומוזיקליים שילוב שכמעט ולא חזר על עצמו במוזיקה הישראלית.

הביצועים של אלטר לקלאסיקות האלו באלבום הבכורה שלו מכובדים למדי (במיוחד "יונתן סע הביתה" שנשמע כאן חולמני ומפוכח בו זמנית) ומזכירים מדוע הוא פיגורה שחשוב שלא תישכח, כשכדאי שלא נישאר רק עם האלתרמנים והסשה ארגובים למיניהם כשמדברים על תרבות גבוהה; זו סכנה ברורה ומיידית, בוודאי בשיח הנעלבים שמתפתח פה בשנים האחרונות – אלטר הוא לא מתי כספי וגם לא גרוניך – לפעמים הוא היה טוב מהם, בהרבה.

התחושה היא ש"נסיעה" מסייע היטב במשימה הזו: המינימליזם של אלטר כמבצע והכבוד הרב שהוא רוחש למילים מנפיקים אלבום עם הדר, כזה שמדבר בגובה העיניים עם יוצרים ותיקים ממנו שאולי לא שוברים מסגרות מוזיקליות, אבל אפשר לסמוך על המילה שיוצאת להם מהפה.

"נסיעה", למשל, הוא הטקסט הסביר הראשון שהסופר אשכול נבו מתרגם לפזמונאות (חבל ששאר שיריו באלבום, "הכי רוחני" ו"היא לא יוצאת לו", מביכים לא פחות מהטקסטים שכתב לסינרגיה) ו"שמור את עצמך" שכתב זאב טנא מרגש ויפה. הפולק המיוחד של אלטר וההפקה המוזיקלית של יהוא ירון (בטבילת אש מצוינת במיינסטרים) מוצפים באינטנסיביות שבין פסנתרים, קונטרבס וגיטרות עדינות. כולם יוצקים בשירים תחושה של שמים פתוחים ושל אותה נסיעה שהיא הכותרת של האלבום הזה, נסיעה שכיף להעביר ומסתיימת בדיוק בזמן.

נפתלי אלטר, "נסיעה" (התו השמיני)

האופציה שדור דניאל מציע למוזיקה הישראלית מעניינת יותר מהמוזיקה עצמה: הוא בחור נאה, לא יפה להדהים אך גם לא שובר מסך, כותב ומלחין בעצמו, בעל קול סדוק שניתן לזיהוי בקלות ובעל כישרון מולד למלודיה מנצחת: הרוק הרך שלו מנסה לגעת בקולדפליי, מגרד קצת את בון ג'ובי, טובע במיתרים ובקיטש, אבל אלו עדיין ברמה גבוהה יחסית לדליחות היחסית של המיינסטרים הישראלי. באלבום הבכורה שלו, הכישרון הזה התבטא בלהיט אימתני, "מקום לצידך", שיר חיילים קלאסי מחוץ לפייבוריטס של המוזיקה המזרחית, שהפך את דניאל לתגלית השנה ולמשהו שמזכיר במקצת כמה מאמני הבילבורד הלבנים בארצות הברית.

גם ב"עשרה חודשים", אלבום ההמשך שלו, דניאל הוא תופעה מעניינת, תוצאה של מינונים שונים ביחס לדמויות השונות במוזיקה הישראלית: הוא לא דביק כמו דניאל סלומון, אבל עדיין נוטה למדושנות יתר בשירי הלב השבור שלו (שבעה מתוך עשרה שירים עוסקים בנושא) ולקלישאות בכתיבת הטקסטים.

דניאל לא רוקר, אבל ההפקה המוזיקלית של רפי קריספין הדוקה ומכוונת מטרה – לגרום לאנשים לא לשכוח את השירים האלו, וכל האמצעים כשרים: תכנותים מבית המדרש של השמאלץ האמריקאי, כינורות, פסנתר מלטף, גיטרות מהונדסות. המונח "אלבום אולפן" מעולם לא נשמע תפור יותר על יצירה ישראלית – כל הכלים באלבום מכוונים כל כך, שקשה להבין איפה היה אותו לב שבור שדניאל שר עליו בכזו דרמה.

למעשה, לא פלא שבר רפאלי הפכה למעריצה של דניאל. דניאל מייצג את האפשרות החדשה של הפופ הישראלי – מדבר בעברית עם העולם המסחרי להחריד של צדדים שמרניים בארצות הברית, לאו דווקא ליידי גאגא ובריטני ספירס, אלא קרוב יותר לאזורים של הקאנטרי-פופ האמריקאי, למשל ליידי אנטיבלום, Rascal Flatts וכמובן טיילור סוויפט. רפאלי, מושא התשוקה של הישראלים בשילוב של גאווה ישראלית, אפס אמירה מעניינת וכמובן יופי בל יתואר, אוהבת את המוזיקה של דניאל – יוצר ישראלי מקורי, עם אפס אמירה ואסתטיקה ברמה גבוהה.

דניאל מוכשר מכדי להישאר במעמד הזה, מה גם שהמוזיקה שלו כרגע לא יפה כמו רפאלי והוא עצמו זמר בעייתי. בתור כותב לאחרים, דניאל יכול להתפתח בשני כיוונים: יצרן להיטים איכותי ומוקפד בסגנון הנהוג מעבר לים ואם ירצה להרוויח – הוא בקלות עוד טל שגב, אדם שיצר רוק פשוט בסגנון זהה לזה של דניאל ועבר לעשות כסף בחממה של ישי לוי ושרית חדד, לא תמיד עם האצבע הנכונה על הדופק המוזיקלי. האופציה הראשונה עדיפה מבחינה אמנותית, השנייה יכולה להבטיח את עתיד נכדיו. כרגע, דניאל נמצא לא פה ולא שם – וחבל.

דור דניאל - "10 חודשים" (הליקון)