ראווה ישראלית: אל תנכסו את "חיים יקרים" של שלומי אלדר למאמץ ההסברה

(מתוך "חיים יקרים" - באדיבות רשת)

ניתן להניח שרבים מבין אלה שצפו אמש (שני) ב"חיים יקרים", סרטו התיעודי של שלומי אלדר ששודר בערוץ 2, חשבו לעצמם בסופו שטוב יעשה שר ההסברה יולי אדלשטיין אם יורה למשרדו לרכוש את הזכויות על הסרט כדי להקרינו בחו"ל בכל הזדמנות שרק תינתן. הרי לכאורה מדובר בפורטרט מחמיא למדי של ישראל היפה, זו שכולנו רוצים שהעולם סופסוף יראה: ישראל האנושית, האמפטית, מלאת החמלה.

אבל רגע לפני שהשגריר הקטן שבתוך כל אחד מאיתנו משיא עצות למאמץ ההסברה הישראלי, רצוי שכל אחד ישאל את עצמו מה בדיוק בסרט הזה תקף גם לו ועד כמה סיפורו של אלדר הוא סיפורה של ישראל כולה ולא רק של האנשים הספציפיים שמככבים בסרט. פסק הזמן הזה ממכונת התעמולה שמפעמת בכל אחד מאיתנו היה נחוץ בכל מקרה, אך הוא הפך חשוב שבעתיים לאור העובדה שהסרט שודר בימים בהם ישראל ועזה נמצאות בפתחו של סבב מהלומות נוסף נוכח חידוש ירי הטילים מהרצועה – מועד שידור שמעניק לסרטו של אלדר יותר משקל מכפי שהיה לו בלאו הכי.

"חיים יקרים" מביא את סיפורה של משפחת אבו מוסטפה מעזה שבנה הפעוט מוחמד נולד ללא מערכת חיסונית עקב פגם גנטי. מרגע שנולד, אושפז מוחמד בבידוד בבית החולים שיבא בתל השומר, ממתין להשתלת מוח עצם שתציל את חייו. אלדר, הכתב לענייני ערבים של חדשות 10, אינו מתעד בסרט רק את מאבקם של המשפחה והרופא הישראלי המטפל בהם, ד"ר רז סומך, על חייו של התינוק, אלא גם את המעורבות האישית שלו בסיפור – מהשגת תורם שיממן את ניתוח ועד העזרה שהוא מעניק לבני המשפחה במעברי הגבול. כל זאת על רקע תקופת הקסאמים והחיסולים בואך מבצע עופרת יצוקה.

בתוך כל זה, הרגע הכי עוצר נשימה בסרט הוא ללא ספק זה שבו ראידה, אמו של מוחמד, מספרת לאלדר שהיתה רוצה שהוא – התינוק שהיא וגם אלדר נלחמים כל כך להציל את חייו – יגדל להיות שאהיד. הסתירה הזו, בין המאבק לחיים לבין השאיפה למוות, שומט את הקרקע תחת רגליו של הבמאי ומטיל צל כבד על כל מה שעשה למען האם ובנה, והדבר ניכר אף בסרט. אלא שבהמשך מסתבר שהאם הצעירה אמרה את הדברים כדי לנסות למגר את השמועות שהחלו להתרוצץ בעזה לפיהן היא ושאר בני המשפחה הם משתפי פעולה – האפשרות היחידה שהטוקבקיסטים העזתים הצליחו להוציא תחת מקלדתם כהסבר לעזרה שמשיתים למשפחה אלדר עצמו, הרופא המטפל ד"ר סומך, המממן האנונימי (שמתגלה כאב ישראלי ששכל את בנו במלחמה) ושאר המעורבים בפרשה.

האופן שבו "חיים יקרים" שומר על המתח עד סופו, חושף את הצופים לשלל הקונפליקטים שבהם שבויים הישראלים והפלסטינים ומעביר אותם טלטלות רגשיות שכל יציר הוליווד יכול רק להתקנא בהן הופך אותו לאחד הסרטים האנושיים ביותר שנעשו בעת האחרונה. ואמנם אין ספק שהסרט בהחלט ראוי לכל השבחים שקצר עד כה (הוא זכה, בין השאר, בפרס אופיר ונכלל בשורט ליסט לאוסקר האמריקאי בקטגוריית הסרטים התיעודיים), אך מה שחשוב יותר זו המסקנה שגוזרים ממנו.

בנקודה זו, אלדר משכיל להימנע ממניפולציות מוסרניות כלשהן – מה שוודאי תורם לכוחו של הסרט – ומטיל את כל כובד האחריות על הצופה. אפשר, כמובן, לעלות השערות לגבי היענותו של הצופה בחו"ל, או על אחת כמה וכמה מקבילו בעזה, ל"חיים יקרים", אך ענייננו כאן הוא תגובתו של הצופה הישראלי דווקא. שכן, זה ודאי היה רוצה לראות את עצמו כבן דמותם של אלדר, ד"ר סומך והתורם האלמוני ולרשום את התמודדותם האצילית והאנושית עם הקונפליקטים שבפניהם הם עומדים כתגובתו של "הישראלי המצוי".

אלא שבפועל, עמוק עמוק בפנים, כולנו יודעים שגיבוריו הישראלים של הסרט הם יוצאי הדופן בסיפור העקוב מדם שקרוי הסכסוך הישראלי-פלסטיני. כולנו יודעים שבסיפור הזה רובנו דומים יותר לראידה, אותה אם צעירה ומפוחדת שתעשה הכל כדי להציל את בנה – הן בבית החולים והן מזעם ההמון המתלהם שמשקיף על סיפורה מרחוק ומפריח כזבים באוויר באותה מהירות שבה אצבעותיו מרחפות על מקשי המקלדת. ובמידה רבה, ניתן לומר שהסכסוך שחוזר בימים אלה לגלות את פניו ההרסניות נובע למרבה הצער מכך שמשני צדי המתרס יש יותר ראידות מאשר אלדרים, יותר אנשים שנכנעים ונותנים לסיסמאות של פוליטיקאים רודפי שררה לדבר מגרונם מאשר כאלה שמתמודדים עם המציאות מבלי לאבד צלם אנוש.

"כל המקיים נפש אחת, כאילו קיים עולם מלא" נכתב במשנה. בעזרה חסרת הגבולות שהעניק למשפחת אבו מוסטפה מעזה, מילא שלומי אלדר את חלקו הראשון של הפסוק הזה. ככל שפחות אנשים בישראל ייפלו למלכודת הגאוותנות וייראו בעיתונאי האמיץ הזה את עצמם, ככל שיותר אנשים יבינו שלאמיתו של דבר הם דומים יותר לראידה, כך יגבר הסיכוי שהמילה "כאילו" תסולק מחלקו השני. אלדר עשה את שלו. עכשיו תורכם.