אצל הדודה והדוד: להקת דודה - עוד סיבה להעריץ את דני סנדרסון

הוצאות מחדש, מלבד היותן מפעל חשוב לשימור התרבות (בוודאי בתרבות צעירה כמו זו של מדינת ישראל), הן לפעמים טריגר מוגזם להתלהבות מיצירה שלא בהכרח ראויה לשבחים האלו. ההסתכלות לאחור, מעצם היותה כזו, מאפשרת מבט סלחני יותר כלפי היצירה ושרבוב קלישאות על השילוב בין יין, השתבחות וזמן.

ההוצאה המחודשת לאלבומה היחיד של להקת דודה, ההרכב השלישי של דני סנדרסון וגידי גוב אחרי כוורת וגזוז, מסתכנת באידיאליזציה של העבר: כרגיל, העטיפה מהודרת ודברי הפתיחה המסורתיים (יואב קוטנר, אלא מה) נלהבים ומעט חסרי פרופורציה ("השפעתה של דודה על השינויים במוזיקה הישראלית היתה עצומה"), הסאונד טוב ודיסק הבונוס מהופעה בשנת 1981 הופך את המארז ליפה, מעניין וחשוב מבחינה תיעודית בלבד. אבל גם אלו לא יהפכו את דודה להרכב שכישלונו בזמן אמת נשמע גם היום, 30 שנים אחרי, די מוצדק – הם פשוט הרבה פחות טובים מכוורת והרבה הרבה פחות טובים מגזוז, רגע השיא הטהור של סנדרסון וגוב.

בנוסף, השירים בגרסאות האלבום שלהם קצת מקטינים את התיאוריה שגורסת שדודה היא הגרסה המכוסחת של כוורת וגזוז – היא אולי מבוססת פחות על הרמוניות קוליות והומור, אבל קשה לשמוע שם את מהפכת ה-Pאנק שכבר התרחשה כשהאלבום יצא או אפילו את השינויים המאוחרים שתמוז או הרכבים כמו זינגלה החדירו לצליל של הרוק הישראלי. האמת? אלבום רוק סטנדרטי למדי, במובן הטוב של הביטוי, כלומר אוסף של שירים טובים יותר וטובים פחות, לא אלבום מופת וגם לא אלבום נורא ואיום.

ועם זאת, יש בהוצאה המחודשת לאלבום של דודה חשיבות אחת והיא ההוכחה שדני סנדרסון הוא הנפש החופשייה באמת של הרוק הישראלי ואולי היוצר שראוי יותר מכולם להכרה לאומית על כך - אם מתישהו נחליט שגם מוזיקאים פופולריים ראויים לפרס על תרומתם לצד חוקרי ריבוזומים ופרופסורים לניצוח.

מספרים שדיוויד בואי היה המאושר באדם בימי ההרכב הנוראי Tin Machine מסוף האייטיז, פשוט בשל העובדה שזה כל מה שהוא רצה לעשות באותם ימים והוא הרשה לעצמו לספוג את הביקורות האיומות והנפילה במעמדו לשם כך. גם סנדרסון, כרגיל היוצר המרכזי בלהקה (מילים, לחנים ועיבודים), סימן את הכיוון האמנותי שלו והתאבד עליו, כשגם גוב ראוי לשבחים על האומץ של כוכב במעמדו ("דיזנגוף 99", "זהו זה") להיכנס למיזם שניסה למרוד בהישגי העבר.

גם אם המאמץ הזה לא צלח בסופו של דבר, עצם יכולתו של סנדרסון לנוע מכוורת וגזוז לדודה הוא ההישג האמיתי שלו והסיבה לכך שההוצאה מחדש לאלבום הזה היא בכל זאת אירוע חגיגי.

*דודה, "דודה" (הוצאה מחדש: NMC יונייטד)

ייתכן שההחלטה של דן תורן להוציא את "מתחת לרדאר", אלבומו החדש, לצד אלו של ברי סחרוף, אהוד בנאי ונעם רותם, שלושה יוצרים מהמעגל היחסית קרוב לו של הרוק הישראלי בעברית, היא לא עדות לטיימינג מושלם, אבל בכל זאת יש בה אמירה: תורן הוא אכן סוג של תורן בשביל הדור הזה, שגדל על ברכי שלום חנוך ואריק איינשטיין, אבל ראה את קריסת המדינה מול סכסוכיה הפוליטיים והתפוררותה החברתית והבין שהמוזיקה שלו לא יכולה להתעלם מכך.

לכן, "מתחת לרדאר" הוא בעצם אלבום שמסכם את כלל התחושות שעולות באלבומים האחרונים של אותו דור, שכולל לצד השמות שנמנו לעיל גם את "מנגינה" של מוניקה סקס ובעיקר את שני אלבומיו האחרונים של אסף אמדורסקי. בכולם בולט המאבק המתמיד בין הייאוש מאותו "מצב" לבין החובה למצוא דרך החוצה, איזשהו אפיק נשימה שישאיר משהו למשפחות והילדים של אותם יוצרים. "בגינה הציבורית", "מצאתי אהבה", "החופש לא חוזר", "אל תצטער" ו"בשם אלוהים" מערבבים כולם מחאה, אופטימיות, נוסטלגיה וחרטה שכרגיל בקריירת הסולו של תורן, יוצרים קורפוס חשוב ומדויק לתחושות של עשרות אלפי ישראלים.

מוזיקלית, תורן הצליח לעטוף את הטקסטים שלו (להוציא אחד של מאיר גולדברג וקאבר מתורגם ונפלא ל-"Time" של טום ווייטס) בלחנים ועיבודים קליטים להפליא, שום דבר שצריך להישאר מחוץ לתדר של המיינסטרים הישראלי. הם אמנם לא מעידים על התקדמות מוזיקלית גדולה של תורן מאלבומי הסולו האחרונים שלו, אבל הם כן מה שצריך כדי להבין את המסר החשוב שתורן מנסה להעביר ב"מתחת לרדאר". מה שחשוב הוא שבגיל 50, תורן עדיין חד ורגיש למציאות הישראלית ובעתיד, מי שירצה להבין את התחושות של הישראלי הממוצע בשנת 2011 יוכל לפנות לאלבום הזה ולקבל כמעט את כל התשובות.

"שירי ארץ ישראל" הוא האלבום השלישי בתוך שנה של שלום גד, שהפעם החליט להוציא אותו תחת שם הקוד "העבד", אותו פרויקט מצוין שהוציא לפני עשור ומאמיניו של גד (לגד יש מאמינים, לא מעריצים) רואים בו סוג של תנ"ך והברית החדשה ביחד. ההבחנה בין "העבד" לסתם אלבום של שלום גד היא מעט דקה, במיוחד כשכולם מושלכים לאותו מיקסר אינטרנטי בזה אחר זה, אבל באמת שזה לא משנה כשכולם שומרים על רמה כל כך גבוהה של שירים טובים, מרגשים ומפתיעים.

אולי הייחוד של "העבד" הוא סוג של אקסטרה חופש שגד מאפשר לעצמו בטקסטים ובעיבודים, כמו גם בשיתופם של חברים כמו האח אביב גדג', יהוא ירון ויוסי בבליקי, פעם השותף הצמוד ללהקת פונץ', כמו גם מקהלת ילדים. החופש מתבטא במשפטים גאוניים כמו "את רוצה לשכב עם יואל הופמן ולהתעורר עם עמוס עוז, או להיפך" ובשילובים מוזיקליים נדירים בין פולק ארץ ישראלי לסמיתס ולפוסט-Pאנק. חשוב להזכיר גם את השותף הקבוע של גד, גיטריסט פונץ' אלי שאולי, הגיטריסט היחיד בישראל שהצליח לעברת את הצליל של ג'וני מאר ומנצ'סטר של האייטיז.

ועם כל זה, העוול היחיד שמתלווה ל"שירי ארץ ישראל", שלמרבה השמחה כבר הסתיימה מכסת ה-500 הורדות חינם שגד אפשר (וניתן עתה לרכוש אותו ב-20 שקלים בלבד) הוא שמשום מה, גד לא מופיע בזמן האחרון. עם כמות השירים הטובים שהצטברה בשלושת האלבומים שהוציא בתוך שנה, מדובר בסוג של פשע.

*העבד, "שירי ארץ ישראל" (הוצאה עצמית)