הברון מינכהאוזן הוא אחד מגיבורי ילדותם של רבים. הרפתקאותיו המופרכות ומלאות הדמיון, שהוציאו לאיש שם של השקרן הגדול בכל הזמנים, משמשים עבור רבים כאחד המפגשים הראשונים עם עולם הספרות. הקטע שבו רכב על כדור תותח, הקטע שבו שלף את עצמו ואת סוסו מהביצה באמצעות משיכה בקוקו של עצמו, הקטע שבו הצמיח עץ דובדבן על ראשו של איל כל אלה הם דימויי מפתח בתרבות המערבית.
מינכהאוזן, כמו דון קיחוטה וגוליבר, שתי דמויות ספרותיות מוקדמות יותר שהוא חייב להם לא מעט מקווי האופי שלו, מסמן את החשיבות שמעניקה התרבות הזאת למקוריות, לדמיון יוצר ולרומנטיקה. וכמו במקרה של דון קיחוטה וגוליבר, גם סיפורי מינכהאוזן מוכרים יותר לקהל הרחב במיני גרסאות מעובדות ומקוצרות, לרוב מותאמות לילדים.
יציאתו לאור בעברית של "ההרפתקאות המפתיעות של הברון מינכהאוזן", הגרסה הראשונה והקאנונית של רודולף אריך ראספה, מאפשרת לקורא הישראלי לפגוש לראשונה את הדבר האמיתי ולאמוד את טיבם של זיכרונות הילדות. עם זאת, המפגש הזה הסתיים באכזבה. בעוד שגרסאות המקור של גוליבר ודון קיחוטה הן יצירות מופת ספרותיות, הספר המקורי של מינכהאוזן הוא מצבור מעייף למדי של פרפראות חינניות יותר ופחות, שערכו האמנותי הוא לא מהגבוהים.
מילא שקרן, לפחות שיהיה בן אדם
כאן צריך להגיד שאריך ראספה, המחבר של הספר, כתב אותו במקור כיוזמה מסחרית גרידא. הברון מינכהאוזן היה אציל גרמני אמיתי לחלוטין, שנודע בסיפורי העלילות המוגזמים אותם נהג לספר לאורחים בביתו, לרוב על כוס משקה. הסיפורים האלה התחילו להתגלגל מפה לאוזן, עד שראספה, מין מדען-אמן-נוכל רב תושיה, החליט לכנס אותם בספר ולעשות קופה על חשבון הברון. במקור, הספר שלו יצא לאור באנגלית ואכן הפך להצלחה לא קטנה, למורת רוחו של הברון האמיתי כמובן.
"ההרפתקות המפתיעות של הברון מינכהאוזן" הוא ספר שכל כולו עלילות מופרכות, מסע של דמיון יוצר, ללא חוש מידה וללא כל ניסיון לשכנע באמיתות הדברים. מינכהאוזן עצמו נותר לכל האורך דמות שטוחה, בלתי מפוענחת, שגם בסיום הקריאה אנחנו לא יודעים עליו כמעט כלום, וגם אין בו מספיק אנושיות שאפשר להזדהות איתה. לכל אורך הספר, הברון נותר מרוחק מאיתנו, שקוע לחלוטין בסיפור עלילותיו מסמרות השיער. גם העלילות עצמן הן חסרות עומק ומורכבות, ובמידה רבה חסר שאיפות מעבר לשעשוע נקודתי.
סלח לי, הגעתי במקרה ל-1980?
החלק הראשון של הספר, שמבוסס על מבנה אפיזודי יותר, מצליח להיות חינני למדי בתוך מגבלותיו. החלק השני הוא ניסיון די מעייף לטוות עלילה מתמשכת יותר, עם דמויות משנה שהולכות עם הברון לכל אורך הדרך, עד כי קסמו של החלק הראשון נאבד כמעט לחלוטין.
אם זה לא מספיק, גם התרגום של ירון בן-עמי בוחר משום מה "ליישן" את העברית, ולהתחפש לתרגום בן 30 שנה ויותר. זהו אמנם רעיון נחמד בפני עצמו, אך לא לגמרי ברור למה אי אפשר היה ללכת על שפה עדכנית יותר, כדי לקרב את הברון לקורא בן זמננו. כמו כן, הספר מתהדר בהוצאה מושקעת בכריכה קשה, עם ציורים של דוד פולונסקי המחונן (המעצב האמנותי והמאייר הראשי של הסרט "ואלס עם באשיר"), אך כמות הציורים בספר מצומצמת ומאכזבת, ומלבד זאת, נראה שפולונסקי נמנע כאילו במתכוון מלצייר את ההרפתקאות היותר מוכרות של הברון.
לכן, בסופו של דבר, המפגש עם "ההרפתקאות המפתיעות של הברון מינכהאוזן" במהדורה הנוכחית מבטיח יותר משהוא מקיים, כמו שקר טוב מהארסנל של גיבור הספר.