חג השירות

פסח 2011. לפני שלושת אלפים שנה יצאנו מעבדות לחירות. החירות שלנו היא הסגר של השכן. הגדה המערבית בעוצר. בחג שלנו אנחנו מביאים סרוויסים שאף אחד לא צריך, קערות הגשה נהדרות, והקניידלך יצאו השנה שיגעון. כדי שאנחנו נמשיך עם סרוויסים, קערות וקניידלך הם צריכים להיות בעוצר. החגיגה שלנו מתקיימת רק כשהם סובלים, סגורים ועצורים.

החופש שלנו הוא קדוש. החופש לנסוע במחירים מוזלים, לשוט, לדהור ברכבות (עד שהן מתנגשות), לברוח מהמדינה ולחזור. האם אי פעם הנדנדה הזאת תיעצר באמצע? מתי נחשוב על החופש שלהם להיות עם חופשי בארצו? אנחנו בסדר והם בסגר.

אולי אין ברירה אחרת, אבל צריך רק לעצור לרגע ולחשוב. רק לרגע לעצור ואז להמשיך לחגוג כרגיל. להמשיך עם הסרוויסים, קערות ההגשה והקניידלך שבאמת יצאו השנה מעולים.

כולם מבקשים מאיתנו לעשות להם לייק. חברות מסחריות מחפשות אהבה בפייסבוק. רק קצת יחס וירטואלי. תהיו חברים שלנו, בבקשה, אנחנו קונספט. תאהבו את הרעיון מאחורי נעל הספורט או הקאנטרי שלנו. גגלו אותנו, חפשו אותנו ברשת. צלמו את עצמכם אומרים את שם המותג ותעלו ליוטיוב. סמסו לנו, תייגו אותנו. הגיבו למה שעשינו, כתבו טוקבק, נסו ליצור סיסמה חדשה בשבילנו. כי המותג שלנו הוא תחליף לאישיות המיותרת שלכם.

תהיו שותפים. פעם רק רצינו שתקנו אותנו, היום אנחנו רוצים שתבינו, תגיבו, תהיו חלק. המותג הוא המשפחה החדשה שלכם. תודה שהצטרפתם למשפחת יוגורט דובדבנים עם נגיעות תפוז. הגעתם למשהו בחיים, אתם חברים של פיאסטה וסופרמרקט שופרסל. עכשיו יש לכם עם מי לעשות את החג. אנחנו מתעשרים על חשבון המשפחות המתפרקות שלכם.

אתמול ראינו פריחה בדרום.

וזהו? לא הייתם בקניון, בסרט, בלונה פארק?

מממ, כן ברור שהיינו, כל זה וגם פריחה בדרום.

אנחנו לא נחנו לרגע. מפארק לטאות עד פסטיבל בנחל הבשור, ממש ללא הפסקה.

איזו הפסקה? מרגע שהתחיל החג אנחנו על הרגליים. בשבע בערב הלכנו לפסטיבל פיג'מות באפלה, הילדים נורא נהנו.

את הפיג'מות ראינו שנה שעברה, והשנה היינו גם בפסטיבל תפוחי אדמה וגם בהצגה הזאת עם ההיא מערוץ הילדים וההוא שהיה פעם מצחיק ועכשיו מופיע בהצגות ילדים.

אהה, בטח הצגה מעולה, ומה עשיתם אחר כך?

מה אחר כך? ההצגה נגמרה בתשע.

אז מה, הלכתם לישון?

מממ, הילדים היו ממש מותשים.

נו, אז למה לא ספארי-לילה או לנסוע לירושלים לראות את החומות מוארות?

כי הם היו ממש עייפים, הם לא היו נהנים.

נהנים? ממה נהנים? ומהתפוחי אדמה נהניתם, מחבל הבשור, מהפיג'מות באפילה, מההצגה המזעזעת הזאת מישהו נהנה? אף אחד לא נהנה משום דבר. אנחנו מגדלים ילדים. זו לא הנאה, זו מלחמה. כל מה שאנחנו רוצים זה לצאת מהפסח הזה בשלום ולהגיע ליום הזיכרון שלמים, בריאים ועצובים.

מי שרואה את הצילום של משפחת שליט עושים את הפסח על מדרגות בית ראש הממשלה חייב להרגיש רע. בניגוד לעניים, למשפחות חד הוריות ולחיילים בודדים, למשפחת שליט אנחנו לא יכולים לעזור. אפשר רק להזדהות. זה לא שאין להם מקום לעשות את הסדר, אין להם בן לעשות איתו את החג. תראו כמה הם מסכנים, הם יושבים על המדרגות בלילה, בחושך. כשכולכם חגגתם, הם סבלו.

והכי גרוע, ראש הממשלה המשיך לעשות את הסדר כהלכתו. הוא חוגג והם סובלים. לביבי יש ילדים ולהם חסר אחד. הוא אפילו לא יצא אליהם. לא התייחס.

פרסום הצילום בכותרות העיתונים הוא אג'נדה. העיתונים אומרים שמשפחת שליט צודקת ועלינו להחזיר את בנם. "בכל מחיר"? כן, בכל מחיר. אחרת הצילום לא היה בכותרת. מבחינת העיתון, החזרת שליט תמכור עיתונים. הצילום של גלעד מגיע ומתחבק עם ההורים ימכור הרבה עיתונים. החזרת שליט שווה כסף לעיתון. כשגלעד יגיע כולם יקנו את העיתון. זה הלייק הכי גדול שהעיתון יכול לבקש לעצמו.