מקום לדאגה: מתי כספי חייב להתחדש

לא לפני הרבה זמן, מתי כספי זכה להפוך סוף סוף למותג, אבל מהצד הפחות נעים של השיח הציבורי: בימי ההתבססות של המוזיקה המזרחית כמיינסטרים הישראלי החדש, כספי הפך שם קוד לאנטי-תזה של אותו גל, בגלל החזות האירופית שלו, הקלאסיקניות המוזיקלית שטבועה בכל תו שבו, העברית הגבוהה אותה ביצע והלחין לאורך שנים וכמובן התבטאויות שנויות במחלוקת של המוזיקאי, שיצירותיו הלכו ופינו את מקומם מזיכרונו של העם. כשישי לוי אמר בסרט "ככה ניצחנו" של דני ענבר "לא הייתי שר עם מתי כספי", המהפכה קיבלה פנים נוספות לצד הטחות האשמה הקבועות בחוה אלברשטיין ונורית גלרון.

בנסיבות האלו, קשה לבוא בטענות לערב המחווה שנערך לכספי בהשתתפותו אמש (חמישי) בפסטיבל ימי זמר בחולון. הקהל שנכח באולם היה ברובו מבוגר למדי, ולא באמת אכפת היה לו שרוב השירים שבוצעו בערב היו בני למעלה מ-20 שנים וכשכספי עצמו לא הוציא אלבום טוב למעלה מ-15 שנים. הם נהנו לזמזם בעל פה את "איך זה כשכוכב אחד מעז", "מישהו" ו"שיר היונה", כאילו מדובר בבועת הזמן הפרטית שלהם, זו שבה אמנים כמו כספי עדיין מושמעים באופן תדיר ומוזיקה מזרחית היא עניין של קסטות בתחנה המרכזית. זו המסיבה שלהם, והם יבכו אם הם ירצו.

מצד שני, אפשר לומר גם שמתי כספי הרוויח מהמיתוג החדש שלו, כאותה אנטי-תזה. קשה להאמין שאחרת הוא היה זוכה לקמפיין כמו זה ל"ביטוח ישיר" וגם למחוות כמו זו שעיריית חולון ארגנה לו, או למופע בהיכל התרבות עם הפילהרמונית, כך באמצע גיל 61. הזיהוי של כספי, שקשה לומר על המוזיקה שלו כיום שהיא רלוונטית למשהו, עם איכות וחוסר פשרה, נתן ליצירותיו מעין ארכה מפני השיכחה שמצפה לרוב הדור שלו, ברקע המהפכה התרבותית בישראל.

שלמה גרוניך, למשל, שהתארח כמובן בהופעה וביצע עם כספי שלושה שירים נהדרים מ"מאחורי הצלילים" (הביצוע היפה שבהם היה ל"כשאלוהים אמר בפעם הראשונה"), הוא עוד אמן שסומן בדומה לכספי, אבל לא ממש הפך לאויב. שלומי שבת כינה אותו פעם בראיון "אורים ותומים", אבל אם לא יתחדש ובהקדם, גם "למה לא סיפרת לי?!", אלבום המופת של גרוניך, ייעלם במהפכת ה"ככה ניצחנו" שבחרה להנציח את כספי כאויב. בינתיים, בחולון, הקהל רואה את גרוניך עוצם עיניים ומנגן כל כך יפה עד שהזמן זורם לו לאחור.

לצד החגיגות המוצדקות של יצירתו, מופע המחווה לכספי צריך לשמש לו גם נורת אזהרה, אם שימור המורשת המפוארת שלו למוזיקה הישראלית הוא נושא שחשוב לו. ההיצמדות המבאסת לטון שהכתיבה ריקי גל לשירים כמו "ילד אסור, ילד מותר" ו"מה זאת אהבה", אותם ביצעה בערב שירי מימון, חייבים לחטוף שוק חשמלי וטיפול טיפה מאתגר יותר מעוד קול נשי וגבוה כדי שמשהו מהשירים האלו יינצל. גם הביצוע של חן אהרוני ל"לא חלמתי שתלכי ממני" נצמד לאותו גרוב, שכבר בפרסומת לחברת הביטוח היה מיושן כאותה תספורת אפרו שכספי עטה על עצמו.

כספי נתפס כסמל מסוים של המוזיקה הישראלית בגלל שהצליח להיות חדשן, על אף שגדל על מסורות שמרניות והביא רעננות לסצנה שנתקעה בתבניות. אלא שכיום, עוד האזנה ל"ברית עולם", ואפילו לקלאסיקה אדירה כמו "מקום לדאגה" (שניהם בביצוע של אחינועם ניני), היא סוג של לחיצה על פצע שבסופו של דבר יהפוך לצלקת. בעוד קולגות בינלאומיות כמו פול סיימון ממשיכים לחקור ולחפש את עצמם, מתי כספי חוגג את המיחזור, מול קהל שבוי שלא מבקש ממנו דבר. אותם, אפשר להבין – בסופו של דבר הם ייכנסו לאוטו, ורוב תחנות הרדיו שהם יפתחו לא ישמיעו שירים כמו של מתי כספי ולמשך ערב אחד, מגיע להם לשיר ולחייך ב"ילדותי השנייה". כספי, לעומת זאת, חייב להילחם על השם שנוצר לו באמצעות ההווה והעתיד, ולא על ידי העבר.