וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

הילה פלדמן, כוכבת "וביום השלישי": "העירום הוא אמצעי"

מרט פרחומובסקי

26.4.2011 / 8:30

לקראת צאתו של "וביום השלישי", הסרט בכיכובה שביים משה איבגי, מספרת הילה פלדמן על הקשיים שעורר התפקיד החושפני ומסבירה מדוע היא עדיין מעדיפה תיאטרון. ראיון

הסרט "וביום השלישי", שמגיע השבוע לבתי הקולנוע, הוא עבודת הבימוי הראשונה של משה איבגי, השחקן מספר אחת של הקולנוע הישראלי בשני העשורים האחרונים. איבגי יצר סרט אנסמבל שאפתני ורב משתתפים ושזועק זעקה פסימית על המצב הפיזי והנפשי של ישראל ואולי גם של העולם כולו. הילה פלדמן, שמוכרת לקהל הרחב מלא מעט תפקידים בתיאטרון וגם מסדרות הטלוויזיה "משמורת" ו"חלומות נעורים", משחקת בסרט את אחד התפקידים הבולטים והתובעניים ביותר - ואף זכתה במשותף עם יתר הנשים באנסמבל בפרס חג'ג' לשחקנית הטובה ביותר בפסטיבל ירושלים האחרון. הדמות שלה היא מיכל, נערת ליווי שמתמחה בהגשמת הפנטזיות הקיצוניות ביותר של לקוחותיה.

כשקיבלת את התסריט של "וביום השלישי" והבנת שהתפקיד שמציעים לך דורש חשיפה לא קטנה, האם היו לך התלבטויות לגבי ההשתתפות בסרט? לא כל שחקנית היתה מסכימה לכזה דבר.

"זה נכון, ההחלטה לקחת את התפקיד לא היתה קלה. לפני שעשיתי את האודישן קיבלתי רק סצנה אחת ולא את התסריט כולו, לכן עוד לא ידעתי לקראת מה אני הולכת. אחרי שעברתי שלב באודישנים וקראתי את התסריט המלא, אמרתי לאיבגי שאני לא עושה את זה, שזה לא בשבילי. מה שהטריד אותי היה שהדמות שלי לא מדברת הרבה בסרט, וכל מה שהצלחתי לראות בקריאה הראשונה זה עירום, עירום, עירום. השילוב בין זה לבין העובדה שאיבגי לא ביים קודם, ולא יכולתי להתרשם לגבי הסגנון שלו, היה קשה לי. אבל אחרי שנפגשנו, ואיבגי סיפר לי קצת על הדמות ועל האופן שהוא רואה אותה ואת הסרט באופן כללי, הבנתי שהעירום בסרט הוא אמצעי, כדי להעביר תחושות של מצוקה, ייאוש וחולי. זה לא עירום סקסי."

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה
"אם כבר לעשות אמנות אז ללכת לקיצוניות". מתוך "וביום השלישי"/מערכת וואלה, צילום מסך

הסרט מבטא ראיית עולם שהיא לא הכי אופטימית. איבגי עשה סרט אפל, קשה ולפעמים קיצוני. הדבר הזה דיבר אלייך?

"ברור. אני מאוד נמשכת לעשות דברים קיצוניים במקצוע. אני אוהבת למתוח את הגבולות שלי כשחקנית. בעיניי, אם כבר לעשות אמנות אז ללכת לקיצוניות. בתסריט של 'וביום השלישי' כמעט ואין נחמה. הרגשתי שהוא נכתב מהבטן של איבגי, מתוך משהו שבוער לו להגיד, שהוא לא מתחנף לקהל ולא מתחשב בשיקולים מסחריים. וזו בדיוק האמנות בעיניי - כשאתה עושה משהו שבוער בך, מבלי לחשוב מה אנשים יגידו."

sheen-shitof

חבילת סלולר בזול

למבצע הזה אי אפשר לסרב! 4 מנויים ב-100 וגם חודש ראשון חינם!

בשיתוף וואלה מובייל

מיכל היא דמות שנראית מנוכרת כלפי חוץ, אבל במהלך הסרט אנחנו מבינים שהיא מסתירה בתוכה הר געש של רגשות. איך עבדת עליה?

"איבגי רצה שאני אכתוב ביוגרפיה מפורטת של הדמות כהכנה לתפקיד, אבל אני לא חסידה של השיטה הזאת. זה לא עוזר לי. העבודה שלי היא ערבוב של טכניקות שונות שלמדתי בבית הספר למשחק, והדבר שמפעיל אותי הוא חיבור למה שקורה לדמות כאן ועכשיו. במקרה של מיכל, איבגי נתן לי הוראת בימוי שליוותה אותי לאורך כל העבודה. הוא אמר לי שמיכל היא דמות שכתוצאה מהעבודה שלה כנערת ליווי יש בה משהו שלא מרגיש ולא מחובר לגוף שלה. זה המקום שהתחברתי אליו. באופן מעניין, הניתוק הזה של הדמות מעצמה מאוד עזר לי להתמודד עם הסצנות הנועזות, כי בלי להיות מנותקת לא הייתי יכולה לעשות אותן."

כמו בלא מעט סרטים שמבוימים על ידי שחקנים, המשחק הוא אחת המעלות הבולטות של הסרט. איך היה לך לעבוד עם במאי שהוא גם שחקן?

"איבגי הוא אחד מבמאי השחקנים הכי טובים שעבדתי איתם. היכולת שלו לדבר בשפה של שחקנים מאפשרת לו להגיע להכוונות מאוד מדויקות, וזאת יכולת פנומנלית. ואם הוא לא קיבל את מה שהוא רצה בדיבורים, אז הוא פשוט הדגים. לפעמים הוא עשה את זה כל כך טוב, שהייתי אומרת לו שאולי הכי טוב שכבר נצלם אותו במקום שאני אחזור על הסצנה."

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה
"אם איבגי לא קיבל את מה שהוא רצה בדיבורים, אז הוא פשוט הדגים". מתוך "וביום השלישי"/מערכת וואלה, צילום מסך

בשנים האחרונות, פלדמן היא קודם כל שחקנית תיאטרון בהבימה, שמלוהקת בעיקר לתפקידים רציניים וכבדי ראש, לרוב במחזות קלאסיים כמו "אנטיגונה" של סופוקלס ו"אלוף הבונים" של איבסן. "דווקא נורא בא לי לעשות קומדיה", היא מודה, "אבל קלאסיקה זה משהו ששאפתי לעשות ואני שמחה שהבמאים נותנים לי לעשות אותה."

איך את מתמודדת עם התפיסה שמקובלת אצל בני גילך, שתיאטרון הוא מדיום מיושן ולא רלוונטי?

"זאת בעיה שלהם. הלכתי ללמוד משחק כי רציתי להיות שחקנית תיאטרון. זה אולי נשמע כמו קלישאה, אבל המפגש עם הקהל בהצגות הראשונות הוא מרגש, מפחיד ומלא אדרנלין. הדברים שמונחים על כף המאזניים, כמו הסיכוי שתשכחי טקסט או לא תהיי מרוכזת, הם מעל ומעבר למדיות אחרות. פשוט אין על זה. יש אנשים שקופצים בנג'י, אני משחקת בתיאטרון."

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    2
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully