השפן הנכון: אקו והבאנימן בהופעה - חוויה פנטסטית

מי שמכיר את אקו והבאנימן לא מופתע אף פעם לראות את הסולן העצום שלה, איאן מקאלך, עולה לבמה עם מעיל גשם. בין אם זה בערב יולי לוהט בספרד או לילה אביבי במועדון תל אביבי, מקאלך לא מוותר על הקלישאה הראשונה שאופפת את הלהקה שלו, כאילו הוא צריך להדגים בגופו את המסר של שיריו.

ההופעה של אקו והבאנימן אמש (שישי) ברדינג 3 בתל אביב, סיפקה הסבר נוסף לקוד הלבוש של מקאלך: כנראה שהמעיל שומר עליו, על קולו ועל העוצמה הבלתי נתפסת של רוב שירי הלהקה מפני פגעי הזמן. אפשר היה לצפות שאחרי 30 שנים בהם הוא נושא את בשורת הפוסט-Pאנק מליברפול שקצת יימאס למקאלך מנאמברים כמו "Bring on The Dancing Horses" או "Seven Seas", אבל המצב הפוך לחלוטין; מקאלך, ואיתו חבורת הנגנים שהראתה לכל מוזיקאי ישראלי באולם איך חבר בלהקה גם עושה כבוד לסולן וגם משמיט לסתות בפני עצמו, מאוהב בשיריו כאילו הם נכתבו אתמול.

"זה השיר הכי גדול שנכתב אי פעם", הכריז מקאלך לפני שביצע את "Killing Moon", ובמקום שההכרזה הזו תישמע שחצנית ותלושה, ביצע את השיר בתשוקה ואמונה כל כך שלמה, שבאותם רגעים היה נדמה שהוא פשוט צודק – וזהו השיר הטוב בכל הזמנים.

בכלל, ברוב השירים, קשה להבחין שאקו והבאנימן היא להקה שקיימת למעלה משלושה עשורים; ההופעה החיה משדרגת שירים כמו "Silver" ו-"Disease" ונותנת להם מימד אינטנסיבי וקודר יותר. מקאלך עצמו כמעט ולא זז מילימטר ועדיין כובש בזכות משקפי השמש, העמידה זורקת הזין, הסיגריה ביד והקול הזה, שלא ברור איך שנים של שתייה ועוד אלוהים יודע מה, נותר אחד הדברים הכי מרגשים שיצאו מהאי הבריטי אי פעם.

למעשה, ב-"Bring on The Dancing Horses" מקאלך ניסה לעלות בפזמון וקולו נשמע קצת חלוד, אבל שוב – האקסטזה המוחלטת שבה הוא פשוט חי את השיר מחדש, רק שכללה את האפקט שלו והוכיחה שהוא מבין הבודדים שמותר להם לשיר "שונא את כל המזויפים", כי אין לו עצם שקרית אחת בגוף.

בנוסף, השעתיים בהן מקאלך ביצע כמעט את כל השירים הנכונים (חבל שדילג על "Ocean Rain"), היו מבוא מעולה להשפעה של אקו והבאנימן על כמויות אימתניות של מוזיקאים בריטיים ואמריקאים. לפרקים, כמעט והיה לא נעים לקבל עדות חיה לאופן שבו קולדפליי, למשל, פשוט סחבו ריפים שלמים של הלהקה ושכפלו אותם לתוך להיטיה; כך, "Nothing Lasts Forever" הוא ככל הנראה התחליף לתנ"ך של כריס מרטין ואילו "Lips Like Sugar", שיר שקולדפליי היו מבצעים בעבר בהופעות, היה הברית החדשה.

בסוגה העילית של הרוקנרול, יש להקות שכולם מכירים ואוהבים ויש להקות שכולם יודעים שהם צריכים לאהוב ולהכיר; כבר הרבה שנים שאקו והבאנימן לא שייכים לאף צד במשוואה הזו, אבל היא כן קיימת בקרב סוג אחר של ציבור מאזינים – זה שקשור רגשית באופן עמוק מהרגיל לשיריה ומרגיש שהלהקה הזו היא בעצם שלו ורק שלו. בהופעה אמש, כשנדמה שכל אחד מהנוכחים בקהל חי מחדש את המפגש הכואב שלו מתחת לירח כחול, מקאלך ואקו והבאנימן הלבישו את הקהל במעיל הגשם שישמור אותם קרוב מאד ללב לעוד שנים ארוכות.