מי קורא את אורי צבי גרינברג? קשה לדעת. אפשר להיתקל בכמה שמפגינים בקיאות. נראה שהם משוגעים לדבר, שפיתחו אובססיה. שהקדישו עצמם למשורר שבשבוע הבא ימלאו 30 שנים למותו. עדת נזירים מסורה. כל היתר משבחים ותו לא. שיחה ממוצעת, בסלון או בבית הקפה על אצ"ג, תיערך כחמש דקות. יודעי החן יצטטו אולי שורה או שתיים, בית לכל היותר. מישהו ישרבב פרט ביוגראפי, אולי פוליטי או רומנטי, וכולם יסכימו אין ספק, מדובר במשורר גדול.
אך מי קורא את אצ"ג? מי באמת פגש בשירה הגדולה, נגע בצו?לת המגילה? מי הציץ ונפגע? מי קורא אצ"ג?
לא הקורא העברי. הקורא העברי משבח. משבח משורר שאין הוא מכיר. משבח את הצל הגדול שרובץ, כמאה שנה בקירוב, על השירה העברית, הצל המטיל את אימתו הגדולה כה גדולה, עד שאין איש מעז ונוגע. "אני קורא בספר במקום שסגרתי אותו אתמול./ אני סוגר את הספר במקום שסגרתי אותו אתמול," כותב יאיר הורביץ בשירו "אני קורא" ונדמה כי על ספרו של אצ"ג הוא כותב, אולי על "ספר הקטרוג והאמונה", אולי על "אנקריאון על קוטב העיצבון".
האם הורביץ קרא אצ"ג? לא בטוח. גם המשוררים (על פי רוב) אינם קוראים בו (שוב, הצל האיום). אולי משום שהציב בפניהם את הקריטריון החמור מכל, כשקבע בשירו "שיר נס השיר" כי "כ??ל ש??יר א?מ?ת??י - הו?א נ?ס". אולי כי "צומח כאן דור ראשון של משוררים אנאלפביתיים", כפי שמישהו, חובב אצ"ג מושבע, טען פעם. ונדמה כי זה כבר דור שני.
הביקורת, לעומת זאת, אוהבת לקרוא את אצ"ג. ויותר משהיא אוהבת לקרוא את אצ"ג, אוהבת היא לכתוב על אצ"ג. על אצ"ג כנביא, על אצ"ג כמנהיג, על אצ"ג כלאומן, על אצ"ג כמחוקק, על אצ"ג כשוביניסט, על אצ"ג כתיאולוג, על אצ"ג כפשיסט, על עיוניים פסיכואנליטיים בשירת אצ"ג, על אצ"ג כאקספרסיוניסט, כמודרניסט ועוד.
אך מה בדבר אצ"ג כמשורר? פשוט. כמשורר. הדיון הזה, באורח פלא, כמעט שאינו מתקיים. ההחלטה בדברו של אצ"ג כבר נתקבלה "משורר גדול". יישום ההחלטה (הן על ידי הכותבים והן על ידי הקוראים), כך נדמה, נדחה למועד לא ידוע אי שם במלכות ישראל. בינתיים, את כל כתביו (שעדיין מוסיפים לראות אור טיפין טיפין) חתמו ב-17 קטקומבות כחלחלות שגודלן כמחצית השולחן כל אחת ומחירן הוא משקלן בזהב. בחנויות הספרים ימצא הקורא (אם יתמזל מזלו) עותק של מבחר שיריו, או לחילופין, שתיים או שלוש קטקומבות. האם הוא ירכוש? קשה לדעת, הטקסט הצפוף עשוי לרפות את ידיו. ובכלל, למה לו? הרי קל יותר להסכים ולהנהן "משורר גדול".
ובכל זאת:
ע?מ?ק האדם
ה?ש???ע?ה ע?י?פ?ה מ?או?ד כ??מו? ל?פ?נ?י ה?ש???נ?ה.
כ??י??ל?ד א?סו?פ?י, ב??כ?ת??נ?ת??י ה?ל??ב?נ?ה ב?ל?ב?ד,
א?נ?י יו?ש??ב ו?כו?ת?ב ב??ח?ל?ל כ??מו? ע?ל?י לו?ח?:
ל?א-א?יכ?פ??ת, ל?א-א?יכ?פ??ת.
א?ם י?ב?א ה?ח?תו?ל ה?ש???ח?ר א?ל ה?כ??ד ו?י?ל?ק
א?ת ש??י?ר ה?ח?ל?ב ה?ל??ב?ן ו?י?ה?פ?ך? א?ת ה?כ??ד,
א?נ?י א?ע?צ?ם א?ת ע?ינ?י ל?יש??ן ו?א?יש??ן ע?ד?י-ע?ד
ל?א-א?יכ?פ??ת, ל?א-א?יכ?פ??ת.
או למשל:
***** (ללא כותרת)
או?הו?, נ?ש??ת??ג??ע?ת??י! ה?א?ח, נ?ש?ת??ג??ע?ת??י!
ו?ח?י ב??י ה?ח?ש??ק ל?נ?ת??ץ ו?ל?נ?פ??ץ
ו?ל?ה?ב?ע?יר י?ש??ו?ב?ים ב??ח?ש??כ?ת ה?ל??ילו?ת!
ב??ח?ש??כ?ת ה?ל??ילו?ת ל?ש??ב??ר ח?ל?ו?נו?ת
ו?ל?ז?נ??ק ל?תו?ך? ה?ח?ד?ר?ים ה?ש???ל?ו?ים
ו?ל?ה?ז?ע?יק ה?נ??ש??ים ב??ז?רו?עו?ת ב??ע?ל?יה?ן;
ו?ל?ח?נ??ק ה?נ??ע?רו?ת ב??נ?ע?ם ח?לו?מ?ן
ו?ל?ר?ט??ש? ב??ש?ר?ן ו?ב?ד?מ?ן ל?ק?פ??ץ
א?ך? א?ינ?י מ?נ?פ??ץ ו?א?ינ?י מ?נ?ת??ץ
ו?ל?ח?ד?ר?י-מ?ב?ט?ח?ים א?ינ?נ??י בו?ק?ע?,
ו?ח?י א?ת ח?י??י כ??א?ח?ד ה?א?ד?ם:
כ??ת??נ?ת??י ל?ב?נ?ה ו?ב?ג?ד?י מ?ג?ה?ץ
ו?ב?ר?כ?ה ב?פ?י ל?כ?ל-א?ד?ם ה?עו?ב?ר.
ו?כ?ל?ב??י ה?פ??ר?א ב??ס??ת?ר מ?ס?ג??ר
מ?קו?נ?ן ב??ז?ע?פ?ו?, ו?ל?ב??י ה?ת??ינו?ק
ה?א?ד?מו?ן מ?ל?ט??פו?, מ?פ?י??סו?, מ?ש??ת??יקו?...
ו?או?ל?ם ב??ש??ב?ת??י ל?ב?ד??י, ל?ב?ד?ד
ב??תו?ך? א?ר?ב??ע א?מ?ו?ת ר?ש?ו?ת?י ה?נ??כ?א?ה,
א?ש??ח?ר?ר א?ת כ??ל?ב??י ה?ז?ו?ע?ף. ל?ר?ג?ל?יו
י?ת?ר?פ??ק ה?ת??ינו?ק ה?א?דמו?ן ו?יב?ק??ש?:
ה?נ??ק?ם ב??י, כ??ל?ב! ת??ק?ע ב??י ש??נ??יך?
ו?ש??ב??ר צ?מ?או?נ?ך? ב??ד?מ?י ה?ש?ו?ת?ת!
ו?ב?ח?ט??ט ה?כ??ל?ב ב??ד?ם ז?ה ה?ת??ינו?ק
ו?יר?פ??ט כ??ל-ג??יד א?ז ו?י?ינ?ק ת??מ?צ?יתו?,
א?נ?י או?ח?ז ר?אש??י ב??ש??ת??י כ?פ?ו?ת-י?ד?י
ו?ל?כ?ד?ו?ר ש??ל א?ש? א?ד?מ??הו?; הו?א לו?ה?ט...
ו?ל?א?ן א?ש??ל?יכ?הו?? ל?א?יז?ה י?ם ע?מ?ק?
הנה קראנו אצ"ג. האם אקספרסיוניזם הוא העניין? פאשיזם? מגדר? פסיכואנליזה? לא ולא. אלו הם צמד נסים, אמת שנוצקה אל הדף. פעם במינור ופעם במז'ור. פעם "לא-איכפת." ופעם "האח, נשתגעתי!". פעם בנקודה. ופעם בסימן קריאה! צמד חוויות קיום יסודיות, מוזיקה ומנעד-מזגי-רחב המרצד ונע בין שני קטבים בין שני שירים. מן העיזבון לחידלון ולהפך. הנה קראנו אצ"ג.