נח"ל אכזב - מדוע להקת הנח"ל כבר לא רלוונטית?

"חורשת האקליפטוס", שכתבה והלחינה נעמי שמר, הוא אחד מאותם נחלים שבסופו של דבר מובילים לים הגדול של להקת הנח"ל, שמנצלת יום עצמאות נוסף לחגוג 60 להיווסדה (על אף שנוסדה ב-1950) בחוברת חדשה שמוציאה רשות הדואר, ומלווה באירועים נוספים לציון האירוע. במשך שנים נהג רמי פורטיס לבצע את השיר הזה באופן תיאטרלי ומעוות לחלוטין. הביצוע הזה היה להבעת השנאה והאהבה הגדולה ביותר של הרוק הישראלי למורשת הבעייתית של להקת הנח"ל בפרט, הלהקות הצבאיות בכלל ושירי ארץ ישראל.

מצד אחד, פורטיס מאוהב באמת ובתמים בכוונת השיר, באותו סיפור שאמא מעבירה, ברעם התותחים ובתינוקות שהופכים לאנשים. מצד שני, הביצוע של פורטיס, בטון שמושפע ישירות מההתרסה הקשה של ימי "אינקובטור" והשתנתה מאז, בז למגויסות של הנח"ל, להרמוניות הווקאליות הכפויות, לאיגלו המוזיקלי של השיר, שמכניס אותו לתוך קרחון של נוסטלגיה והתרפקות. פעם, כשפורטיס ביצע את השיר באולפן של יואב קוטנר, נעמי שמר התקשרה ואמרה שכשפורטיס מבצע את השיר, הוא מקיא על אבא שלה. 60 שנים אחרי שלהקת הנח"ל הוקמה ועם החגיגות הצפויות לה, אותה "הקאה" מקבלת משמעות אחרת לגמרי, שההשלכות שלה על מורשת הנח"ל משמעותיות מאי פעם.

הפופ והרוק הישראליים הם מהבודדים בעולם שבבסיסם עומדת להקה, כלומר קבוצת אנשים ולא אדם בודד וזאת מבלי להזכיר שהלהקה הזו היא רכושן, על פי חוק, של צה"ל ומשרד הביטחון. אם בבסיס הבלוז האמריקאי, למשל, עומדים רוברט ג'ונסון, לדבלי ועוד, בראשית הפופ הישראלי עמדו קבוצות כמו הגבעטרון והצ'יזבטרון ולאחר מכן להקות כמו הנח"ל, הלהקה הצבאית הראשונה שהצלחתה הובילה להקמת מתחרותיה.

היעדר האינדיבידואליזם שיש בבסיס קונספט כמו להקת הנח"ל הוא חטא שהמוזיקה הישראלית משלמת עד היום. המוזיקה הישראלית גדלה עם בסיס עקר של רוח היחיד למחות ולזעוק את שאגת הבודדים, שאינה קיימת בשירים כמו "מחר" ובוודאי כמו "הרעות", שמקדש את החברים המתים ולא את החיים הבודדים.

לכן, לא פלא ששני גדולי בניה של להקת הנח"ל, אריק איינשטיין ושלום חנוך, מנהלים כבר 25 שנים קריירה מקרטעת (מבחינת איכות היצירה, כמובן), בה איינשטיין מסתייע ביוצרים-שותפים שמאמינים שהוא עדיין אריק איינשטיין מלהקת הנח"ל ואילו חנוך אבד בתוך המרד שלו בעברו, אך ללא יכולת להתנתק ממנו כליל. הצמיחה של שניהם לתוך ההילה הלאומית שאופפת את הלהקה הביאה להולדתו של יצור כלאיים: כוכבים גדולים, אבל כאלו שלא מסוגלים להתמודד עם העבר בצורה בריאה.

כשמשווים אותם ליוצרים ישראלים גדולים שלא גדלו בתוך הלהקה הצבאית, התמונה מתבהרת: אהוד בנאי, ברי סחרוף, יהודה פוליקר וכמובן רמי פורטיס, למשל, לא שירתו בלהקה צבאית ובוודאי שלא בלהקת הנח"ל. אפילו להיפך. פורטיס שירת בסוללת נ"מ, פוליקר נדחה על ידי הלהקות הצבאיות וסחרוף ברח להיות קצין תחזוקה בסיני. הקריירה שלהם, לטוב ולרע, עוצבה ברוח האינדיבידואליזם הבריא של הרוק, ללא קיצורי דרך במדים ותוכניות בידור בבימויו של אורי זוהר.

אמנם, אסור לשכוח את הרגעים בהם להקת הנח"ל היו כל מה שאפשר היה להעניק לחיילים בחזית ברגע של שחרור מפחד המוות של ימי המלחמה. אבל, בכל זאת – מה חשב טנקיסט שידע לנגן בגיטרה על בחור יפה כמו יהודה עדר שפורט ליד זמרת יפת תואר כמו ירדנה ארזי? קשה לחשוב על משפט אחר מאשר "למה הוא כן ואני לא".

השירים שאוגדו בדיסק השירים הנוכחי והביצועים בדי.וי.די שמתלווה אליו במארז, מסבירים עד כמה העונש על חטא הקולקטיב של הנח"ל ימישך להיות כבד בשנים הקרובות. היוהרה הלאומית שמלווה את השירים והמערכונים השונים נחשבת כבר עתה למחולל אנטגוניזם גדול בתרבות הישראלית: ולראיה, המוזיקה הים התיכונית, שפעם חיפשה את הכבוד שבשירי נעמי שמר, למשל, בזה להוד ולהדר של המלודיה הרוסית ועבודת ההרמוניה של הלהקה הצבאית. וחשוב מכך – בפופ המסתלסל של 2011 אין כזה דבר "להקה של מוזיקה ים תיכונית"; יש זמר, או זמרת.

בנוסף, וקצת כואב לכתוב זאת, מורשת להקת הנח"ל בשירים היא בינונית במקרה הטוב ומעוררת זעם פוליטי במקרה הרע. יאיר רוזנבלום אמנם הבריק מבחינת מוזיקלית ב"אילו ציפורים", למשל, שם הוא עיבד באופן נפלא לחן של ז'אן ברוסול מהקומפניון דלה שנסון – גרסה מוצלחת דווקא של קולקטיב שהשפיע על תרבות שלמה. לעומת זאת, "הורה היאחזות" וגם "בהיאחזות הנח"ל בסיני" ו"הללויה", מהשירים הראשונים שביצע שלום חנוך, ורבים משירי הנח"ל האחרים לא שורדים את מבחן הזמן ונשמעים ארכאיים ותלושים.רובם נעדרי עניין שאיננו נוסטלגי, הם חסרי משמעות ביחס להווה המוזיקלי הישראלי ולמעשה - מהווים גרסה מוזיקלית לצביטה בלחי מהדודה שהגיעה למנגל.

"שיר לשלום", שהוא דווקא שיר נהדר, כבר שייך לאספקט הזעם הפוליטי. להקה, הקרויה על שם חטיבה לוחמת, שואגת "אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום". רגע, ואם היום הזה כולל קיצוץ בתקציב הביטחון שממנו אתם מתקיימים – אתם עדיין בעד?

ביצירה של להקת הנח"ל מתגלמים חוליים רבים נוספים של התרבות הישראלית: שוביניזם, לאומנות, תרבות של מיוחסים ויפים לעומת המוכשרים והמופנמים, ובעיקר היאחזות בקרני המזבח של נוסטלגיה שאיננה עוד. כל אלו הם נושאים שנותחו פחות או יותר בגל הראשון של הכתיבה הביקורתית על הציונות בהיבט התרבותי שלה, ואין היבט יותר תרבותי לציונות מהלהקות הצבאיות.

עתה, נוסף לכך עוד נדבך: ב-2011, נראה שגם הוויכוח סביב מורשת הלהקות הצבאיות בדרכו למות, כי מורשת הנח"ל תחלוף מהעולם, מסעיפים של חוסר רלוונטיות למציאות הישראלית, האזרחית והתרבותית. לראיה – אין קיום לשירי הלהקות הצבאיות מלבד מסגרות ספציפיות שמוקצות להן – מ"ארבע אחר הצהריים" ועד רצועות ביום העצמאות. את הביטלס, לעומת זאת, ניתן לשמוע בכל רגע נתון ביום. ולמי שמאמין במהפכת האינדיבידואל של פורטיס והרוק הישראלי, לא יכולה להיות בשורה משמחת יותר מזו ליום העצמאות ה-63 של מדינת ישראל.