משהו להצהיר? מפתיע כמה הסרטים "ברוכים הבאים למכס" ו"קרקס קולומביה" דומים

בין "ברוכים הבאים למכס" ל"קרקס קולומביה", שני הסרטים שיצאו לבתי הקולנוע בסוף השבוע האחרון, יש דמיון מפתיע. שניהם מתרחשים באירופה, בשנות ה-90 של המאה הקודמת, ועוסקים בהשפעתם של אירועים פוליטיים גורליים על חיי האנשים הקטנים. עם זאת, למרות הדמיון הבסיסי, כל סרט משתייך לחטיבה אמנותית שונה לחלוטין: האחד הוא קומדיה עממית מסחרית, שמכוונת קודם כל לצריכה פנימית של אזרחי צרפת; השני הוא דרמת פסטיבלים מלוטשת עם נגיעות קומיות, שנועדה לקרוץ לקהל הבורגני ברחבי העולם. למרות ההבדל הזה, שני הסרטים מצליחים במשימתם להפוך חומר פוליטי-היסטורי טעון לסיפור אנושי ומהנה למדי.

"ברוכים הבאים למכס" הוא קומדיה חדשה של דני בון, שביים את הסרט ומשחק בו בתפקיד הראשי. הסרט הקודם של בון, "ברוכים הבאים לצפון", הפך ללהיט מפתיע בצרפת וברחבי העולם, והסרט החדש הוא ניסיון מעט שקוף לשחזר את ההצלחה באמצעות סיפור דומה.

עלילת הסרט מתרחשת בגבול שבין צרפת לבלגיה, בחודשים האחרונים לפני איחוד אירופה וביטול מחסומי המכס בין המדינות. מתיאס (בון) הוא קצין מכס צרפתי, שיוצא בחשאי עם בחורה בלגית, ואף רוצה להתחתן איתה. הבעיה היא שהאח של הבחורה הוא רובן וונדוורד (בנואה פולוורד), קצין מכס בלגי לאומן ובעל דעות גזעניות במיוחד על הצרפתים. מתיאס נחוש בדעתו להתיידד עם האח המטורלל כדי לזכות באהבה, וזה לא יהיה פשוט.

בון ביים קומדיה טובת לב וממש חסודה בתכניה לעומת הסטנדרט המקובל בארצות הברית. מה שנקרא "בטעם של פעם". אין בדיחות סקס בוטות, אין בדיחות פלוצים והפרשות למיניהן (אם כי אחד הרגעים המוצלחים בסרט בהחלט מערב תחת). הבדיחות מבוססות על מצבים קומיים מעט מובנים מאליהם בסרט שעוסק בהבדלי תרבויות, מה שהופך את "ברוכים הבאים למכס" לסוג של סרט בורקס, אבל עם שיק צרפתי. וכמו במקרה של סרטי בורקס טובים, הסרט עובד בזכות עיצוב מצחיק ומדויק של הדמויות, והיכולת של בון הבמאי ליצור עולם בדיוני שהוא מוקצן במידה, אבל גם אמין ומעורר אמפתיה. אמנם יש משהו יותר מדי לוקאלי בסרט, ולא בטוח שכל הקהל הישראלי יתחבר ליריבות הסבוכה בין צרפתים לבלגים, אבל מי שיעשה את המאמץ הראשוני להבין מי נגד מי, הולך ליהנות לא מעט מהסרט החביב הזה.

גם "קרקס קולומביה" הוא סרט שמתרחש על רקע התהפוכות באירופה של שנות ה-90, כשהפעם המקום הוא יוגוסלביה, העומדת בפני פירוק אחרי נפילת חומת ברלין. מיקי מנוילוביץ' (הזכור לטוב מ"מתחת לפני השטח" של קוסטוריצה) מגלם את דיווקו בונטיץ', קפיטליסט שחצן שחוזר לעיירה היוגוסלבית שלו מגלות בגרמניה, עם אישה צעירה והרבה כסף בכיסים. יחסים מורכבים במיוחד נוצרים בין דיווקו לבין לוסיה, האישה אותה השאיר מאחור כשברח מהעיירה לפני 17 שנה, ובנם הצעיר מרטין. בעוד שהדרמה המשפחתית מבעבעת, ענני המלחמה הקרבה מתחילים להתעבות מעל לראשי הדמויות.

הבמאי של הסרט, דניס טאנוביץ', התפרסם בעקבות סרטו זוכה האוסקר "שטח הפקר" ויצר אחר-כך גם את "גיהנום" המעניין על-פי תסריט של קישלובסקי. למרות המיופייפות הבורגנית והמנופחות הארופית שמאפיינות את עבודותיו של טאנוביץ' במבט ראשון, מדובר בבמאי מוכשר וחכם, שיודע ליצור על המסך עולם בדיוני אותנטי ונטול זיוף, שיש בו גם פשטות אנושית כובשת. בגלל האותנטיות של הדמויות, הן מעוררות רגש אצל הקהל, ואיכפת לנו ממה שקורה איתן. גם ב"קרקס קולומביה", טאנוביץ' מצטיין בבריאת עולם אנושי אמין ונוגע.

הבעיה המרכזית של הסרט היא בתסריט, ויתכן מאוד שהדבר קשור בעובדה שמדובר בעיבוד לרומן, שגם המחבר שלו, איוויקה דיקיץ', היה מעורב בו. התחושה היא שהתסריט מנסה לדחוס פנימה יותר מדי פרטים עלילתיים טפלים ולא ממוקדים, במקום לטוות קו עלילה אחד ברור. התוצאה היא שהסיפור יוצא מאיזון, כאשר לא לגמרי ברור לצופים לאן הסרט מוביל ומה בדיוק הם אמורים להרגיש כלפי חלק מהדמויות. זאת הסיבה שבגללה הסרט מרגיש סטטי ומתסכל בחלקו הראשון.

מה שמציל בסופו של דבר את "קרקס קולומביה" והופך אותו למומלץ הוא המערכה האחרונה. במידה רבה, השעה וחצי הראשונות של הסרט משמשות כאקספוזיציה לחצי השעה האחרונה שלו. לקראת סופו של הסרט, טאנוביץ' מעביר הילוך ויוצר סיום פעלתני, מורט עצבים ומרגש, שבו ההשקעה הרגשית של הצופים בדמויות משתלמת להם בגדול, ומוציאה אותם מהאולם בתחושת סיפוק עמוקה.