משנה לשנה, הדמויות שמגלמת קייט הדסון נהיות יותר ויותר שפלות. כך, למשל, ב"החברה של החבר הכי טוב שלי" (2008) היא התעללה רגשית במחזר המקסים שלה וזרקה אותו לטובת הסחבק המניאק שלו, וב"מלחמת הכלות" (2009) היא כבר תפסה לחברת ילדות את התאריך שבו תמיד חלמה להתחתן.
ב"ארוס בהשאלה" הטרי, מגיעה בת דמותה של הדסון, עורכת דין בשם דרסי, ושולפת מהשרוול תעלול נכלולי נוסף: היא גונבת לרייצ'ל, מי שאמורה להיות אחותה בנפש, את יקיר לבה. שתיהן פוגשות אותו בלימודי המשפטים בקולג'. רייצ'ל המופנמת שמה עליו את עינה, אבל דרסי האסרטיבית יותר עושה את הצעד הראשון ומביאה אותו למיטתה. מובן שהכלבה לא מסתפקת בכך, ועם השנים גם מובילה אותו לשים לה טבעת אירוסין על האצבע.
הפעם, לכל הפחות, יש לדמות הנבזית של הדסון תחרות: רייצ'ל לא מסוגלת להכיל את היותה שושבינה מלאת קנאה, מתעלמת מעיקרון "שטח משוחרר לא יוחזר", וגונבת לעצמה בסיבוב השני את גבר חלומותיה, רגע לפני החתונה.
אל תפספס
כל מי שאי פעם התעסק עם יקירי לבם של חבריו הטובים נכווה ברותחין ולמד כי זוהי תסבוכת שאי אפשר לצאת ממנה ולכן עדיף לא להיכנס אליה, אבל גיבורי "ארוס בהשאלה" מספיק טיפשים וחדלי אישים כדי ליצור פלונטר אחד ואז לסבך אותו עוד יותר.
קובלנה זו תקפה גם לגבי דקס, מוקד המריבה. הרי הוא הבחין בכך שרייצ'ל מעוניינת בו, אז מכל הבחורות בעולם, למה הוא נתן את לבו דווקא לדרסי? ואם כבר הוא עשה כך, איזה מין דבר זה לבגוד בה בסופו של דבר עם השושבינה העתידית שלה? גם אם בשני המקרים הדמויות הנשיות היו מי שיזמו את המהלך המתועב, זה לא פוטר אותו מאשמה.
בנקודה זו בדיוק טמונה הבעיה העיקרית של "ארוס בהשאלה". כל סרט צריך גיבורים מעוררי עוינות וכאלה שמעוררים הזדהות, אבל כאן יש רק דמויות מהסוג הראשון. כל אחת מן הצלעות במשולש האהבה שלפנינו גרועה מהשנייה, ולפיכך אין לצופים עוגן רגשי אנחנו חפצים במפלתם של השלושה, וחשים אי נעימות בכל פעם שאחד מהם מגיח למסך.
תחושת אי הנעימות עוד מתגברת בגלל הדרך שבה מתמודדים השחקנים עם הדמויות הבעייתיות מלכתחילה. הדברים אמורים בעיקר לגבי הדסון, שההופעה שלה כה היפר-אקטיבית וחסרת מודעות עד שאפשר לחשוב כי היא לוקה בהרעלת סוכר. לקראת הסיום, תצוגת המשחק של הכוכבת הבלונדינית אף נהיית מוגזמת ופסיכוטית למדי, ונראה שהיא שכחה כי מדובר בקומדיה רומנטית ולא במלודרמה של אלמודובר.
האמת היא שחבל כי יוצרי "ארוס בהשאלה" לא הלכו מראשית הדרך בעקבותיה של הדסון, שכן סיפור המסגרת המופרע אכן הולם יותר מסגרת ז'אנרית קודרת יותר. הרי אין בסרט שום דבר קומי וגם כמעט ולא מורגשת בו רומנטיקה, כך שהסיכוי היחיד שלו לעורר עניין היה להתפתח בכיוונים דרמטיים במקום להתפלש בשטיקים מתקתקים. סכריניות שכזו יכולה לעבוד רק אם אנחנו אוהבים את הדמויות, אבל אין זה המקרה, ולפיכך עדיף היה לו היוצרים היו מחפשים פתרונות מרושעים לבעיות שיצרו.
כך, לדוגמה, אם רייצ'ל ודקס היו זוממים לחסל את דרסי ולהעמיד פנים כי מדובר בתאונה כדי לסלק אותה מדרכם, היה נוצר מצב מותח והיו עולות בפניהם שאלות מרתקות האם להוציא לפועל את המזימה? האם האהבה מקדשת את האמצעים? ובמידה וכן, האם יצליחו לחיות עם רגשות האשם? ממילא כבר מן הדקות הראשונות השאיפה של הצופים היא לחזות בגופתה של הדסון צפה במים, והאמת היא שבמובן מסוים נראה כי גם השחקנית שואפת לכך, אז למה לא לספק לכולם את מבוקשם?
אך מובן שהסרט לא עושה את המתבקש, ותחת זאת מבכר לאפשר לדמויותיו להסתובב עם חיוך טיפשי והאמונה שהם בסדר ושהכל יהיה בסדר. בשלב מוקדם יחסית, הניגוד בין הנורמטיביות של "ארוס בהשאלה" וחוסר הנורמטיביות של גיבוריו הופך אותו לבלתי נסבל, ורצף חילופי הדברים המשמימים והתפניות העלילתיות המופרכות שבו מחמירים את המצב עוד יותר. למעשה, הבימוי של לוק גרינפילד כה מרושל, שהוא אפילו לא מקפיד לשלב כהלכה את הליווי המוזיקלי, ולעתים קרובות שוררת בקומדיה המעיקה גם ככה דממת מוות מטרידה.
למרות הנ"ל, המפיקים חסרי המודעות העצמית של "ארוס בהשאלה" הצהירו כי הם הותירו בו במכוון פתח להמשכון. כבר קרו בהוליווד דברים מוזרים יותר, וקומדיות שכאלה הן גם זולות לייצור. אם כך, זה תסריט הגיוני, ואולי הוא אפילו בלתי נמנע, אז נותר רק לייחל שהדסון תחשוב פעמיים ולא תיאות לשתף פעולה עם "בעל למסירה" או איך שלא יקראו לזה. הרי כפי שגם הסרט הזה מלמד, לשגות פעם אחת זה רק אנושי, אבל לחזור על הטעות שוב ושוב זה כבר בלתי נסלח.